עת"מ 28881-12-20

תקציר

העותרת, שהתגוררה בדירת דיור ציבורי, הגישה עתירה לערער על החלטת המשיבים הדוחה את בקשתה לרכוש את הדירה. לטענת המשיבים, העותרת הפרה את חוזה השכירות בכך שעזבה את הנכס ועברה להתגורר בבית אבות למשך למעלה מחצי שנה, והשתמשה בנכס שלא למגורים – כמספרה המנוהלת על ידי נכדה. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת המשיבים הייתה מוצדקת ומעוגנת בחוק. העותרת אכן הפרה את תנאי החוזה, הקובעים כי על השוכר לאכלס את בית המגורים באופן קבוע ולהשתמש בו אך ורק לצורכי מגורים. מהראיות שהוצגו עולה כי העותרת שהתה בבית אבות תקופה העולה על חצי שנה, והיא לא הכחישה את הטענה כי הנכס שימש כמספרה. בית המשפט הסכים עם פרשנותם של המשיבים לחוק הדיור הציבורי, הקובעת כי יש לבחון את זכאותם של מבקשי דיור ציבורי על פי צרכיהם ומצבם הנוכחיים. מכאן, שקביעת זכאותה של העותרת בעת הגשת הבקשה לא הבטיחה את זכויות הרכישה שלה אם ישתנו נסיבותיה. יתר על כן, העותרת לא גילתה את כל העובדות הדרושות לגבי מקום מגוריה והשימוש בנכס, והיא גם לא מיצתה את כל הסעדים המנהליים בטרם פנתה לבית המשפט. בית המשפט לא מצא חוסר שוויון, שרירותיות או חוסר הגינות בטיפול המשיבים בעניינו של העותר. לפיכך, היא דחתה את העתירה, הורתה לעותרת לשלם למשיבים את הוצאות המשיבים, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך של 12,000 ₪, שהתחלקו שווה בשווה בין המשיבים, והקציבה לה 60 יום לביצוע התשלום.