עע"מ 2653/24

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשה לסעד זמני כפי שהוגשה על ידי המבקש, בהתבסס על מספר שיקולים מרכזיים. המשיבים טענו כי הבקשה נעדרת שחר, דבר המצביע על כך שלא הייתה רדיפה שיטתית של יחידים בשל נטייה מינית בתוך הרשות הפלסטינית. עם זאת, הם הכירו בכך שבמקרים קיצוניים ייתכן שיהיה צורך בשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה. הסמכות העליונה להנפקת רישיונות ישיבה נתונה בידי המפקד הצבאי, המעריך סיכונים פוטנציאליים לשלום הציבור או לאינטרסים חיוניים אחרים. בית המשפט מצא כי סיכוייו של המבקש להצליח בערעור אינם משמעותיים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. עיון בחומרים חסויים שהוצגו בפני בית המשפט לא העלה ראיות לכך שהמבקש מאוים בשל נטייתו המינית, אך היו אינדיקציות לסכנה פוטנציאלית הנשקפת מהמבקש אם יורשה להישאר בישראל. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי האינטרס הציבורי בשמירה על הבטיחות גובר על כל תועלת שבמתן סעד זמני למבקש. כתוצאה מכך, צו המניעה הזמני שהוצא בעבר הוכרז כבטל, ולא הוטלו עליו הוצאות. התיק ייקבע לדיון בפני הרכב שופטים.