ע"ע 185/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה עובדת לשעבר בבית חולים, שעבדה בו בין השנים 1973-1997, נגד מעסיקה בפיצויי פיטורים. עבודתו של העובד בבית החולים חולקה לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, בין השנים 1973-1987, הייתה העובדת עובדת יומית, ועלויות העסקתה מומנו על ידי שירות התעסוקה. בית החולים ביצע הפרשות לתנאים סוציאליים, כולל פנסיה בסיסית, אך לא סיפק פיצויי פיטורים. בתום תקופה זו לא פוטר העובד והמשיך לעבוד בבית החולים. בתקופה השנייה, בין השנים 1987 ל-1997, הייתה העובדת עובדת חודשית ועם הגיבה לגיל 60 פרשה לגמלאות וקיבלה קצבה חודשית מבית החולים. התעוררה מחלוקת בנוגע לתשלומים המגיעים לעובד עבור תקופת העבודה הראשונה, ומשלא הסדיר בית החולים את התביעה, פנה העובד לבית המשפט. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של העובדת לפיצויי פיטורים בנימוק שבחרה לפדות את הכספים שנצברו בשירות התעסוקה כזכויות הטבה. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורה של העובדת. נמצא כי העובדת לא פוטרה ולא התפטרה בתום התקופה הראשונה וכי ההסדר הפנסיוני חל רק על התקופה השנייה להעסקתה. לפיכך, היא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים עבור התקופה הראשונה. עוד קבע בית הדין כי "כספי הצבירה" שקיבלה העובדת משירות התעסוקה אינם תחליף לפיצויי פיטורים, ולכן אינם גורעים מזכאותה. בית החולים חויב לשלם לעובדת פיצויי פיטורים בסך 32,298 ש"ח עבור תקופת ההעסקה הראשונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתה, וכן 7,500 ש"ח הוצאות משפט.