בג"צ 7249/11

תקציר

המשיבה מבקשת לדחות את העתירה בטענה שהיא לוקה בחוסר שפיות, שכן העותרת נמנעה מלציין מידע חיוני בדבר אי קיום פסק הבוררות והסכם המכר. העותר הסתיר לכאורה את העובדה כי לא העביר את תמורת מכירת הדירה למשיב וכי ביטל את הסכם המכר בהודעה מיום 28.7.2011. המשיב טוען כי טענות העותרת בדבר איזונים פגומים ו"כלים שלובים" המוזכרים בפסק הבוררות אינן תקפות בשל מחדלים אלה. בסוגיית הסמכות טוען המשיב כי העותרת לא ביקשה הקפאת הליכים כנדרש בחוק הבוררות, ועל כן אינה יכולה כעת להלין על היעדר סמכות. המשיב טוען כי החלטות בית הדין הגדול ובית הדין האזורי היו בסמכותם ופירשו באופן סביר את פסק הבורר. כמו כן, יש להתעלם מתשובותיו של הבורר לשאלות הבהרה. לגופה של החלטת הבורר טוענת המשיבה כי פסק הבוררות וההחלטה המשלימה התמקדו אך ורק במזונות ילדים וכי לפי סעיף 13(ח) לפסק הבוררות היא זכאית למזונות ומזונות עד לגירושין. סעיף 13(א) לפסק הבוררות, לטענת המשיב, מורה כי כל צד יפרנס את עצמו לאחר הגירושין, דבר התואם את הדין ההלכתי. המשיב מדגיש כי כוונת בקשת הבוררות הייתה לסיים במהירות את הגירושין ולכן הותיר הבורר את שאלת המזונות עד לסיום הגירושין. בית המשפט מסכים עם טענות המשיב ודוחה את העתירה על הסף, בקובעו כי המקרה אינו נופל לקטגוריה של מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטות של בתי דין דתיים. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי סוגיית מזונות האישה מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני, ופרשנות פסק הבוררות ככזה שאינו מכריע במזונות האישה היא סבירה. העותר חויב לשלם למשיב 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.