ב"ל 2187/06

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב חישוב פיצויי הפגיעה בתובע שהיה מעורב בתאונת עבודה מוכרת ביום 6.4.05, אשר הותירה אותו נכה למשך 91 יום. התובע, שעבד חמישה ימים בלבד בשנה שקדמה לתאונה, מבקש לחשב את דמי הפגיעה שלו על בסיס שכרו בפועל ושכר המינימום עבור הימים בהם לא עבד. מנגד, טוענת הנתבעת כי החוק מחייב שהחישוב יתבסס על הכנסות התובע מהרבעון האחרון, המסתכמות בחמישה ימי עבודה בלבד. בית המשפט, מתוך הכרה בעוול שבעמדת הנתבע, פוסק לטובת התובע. נקבע כי על הנתבע לחשב את פיצויי הפגיעה על בסיס ימי העבודה בפועל של התובע והוראות תקנה 5(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר רגיל), התשט"ז-1956. לדברי השופטת, יש לראות באבטלה של התובע טרם התאונה ובחיפוש העבודה שלאחריה "ימי היעדרות" כמפורט בתקנות. לחילופין, מציע בית המשפט כי ניתן להחיל את תקנה 5(ד) או תקנה 6א כדי להבטיח תוצאה הוגנת וסבירה. פסק הדין מדגיש את הצורך לפרש את החוק והתקנות באופן גמיש כדי למנוע תוצאות בלתי צודקות, במיוחד בהתחשב בתכלית פיצויי הפגיעה, שהיא לקיים את התובע בתקופת אי הכושר. משכך, חויב הנתבע לשלם לתובע פיצויי נזק, לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, כמפורט בפסק הדין.