ת"א 40123-01-20

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד חברת הביטוח הנתבעת לפיצוי כספי לאחר שרכבם המבוטח ניזוק, אך חברת הביטוח דחתה את תביעתם. פוליסת הביטוח שרכשה התובעת קבעה כי עליה להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח – במקרה זה, תאונה שפגעה ברכבם. חברת הביטוח הנתבעת יכולה אז להפריך ראיות אלה או לספק ראיות להתיישנות הפוטרות אותה מתשלום פיצויים. השופט פסק לטובת חברת הביטוח הנתבעת, וקבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. דחיית התביעה התבססה על מספר גורמים. ראשית, גרסת התובע לאירועים לא הייתה עקבית וסותרת עדויות וראיות אחרות. ניתנו מועדים שונים של האירוע, ומנגנון התאונה שתואר על ידי התובע לא תאם את הנזק שנגרם לרכב. שנית, התובע לא הביא עדי מפתח או ראיות נוספות לתמיכה בטענתו, למרות שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן. נטל ההוכחה מוטל על התובעים, ואי הצגת גרסה קוהרנטית ונתמכת לאירועים פועלת לרעתם. בנוסף, נוצר פער זמן במהלכו לא נוטר מצב הרכב, מה שהותיר מקום לאפשרות של נזק נוסף לאחר התאונה הראשונית. משמעות פער זה היא שלא ניתן לאמת את תביעת התובע לנזק נוסף. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי גרסת התובע לאירועים אינה אמינה או מוכחת דיה, ועל כן יש לדחות את התביעה. בהתחשב בנסיבות, לא חויב אף אחד מהצדדים בכיסוי הוצאותיו של הצד השני.