ע"פ 437/74

תקציר

ממשלת דרום אפריקה ביקשה את הסגרתו של אדם שהואשם בגניבת כספי נאמנות מבית המשפט בפרטוריה. ממשלת ישראל פתחה בהליכי הסגרה, שעליהם הוגש ערעור בטענה שלא התקיים התנאי בסעיף 17(א) לחוק ההסגרה – שהאדם לא ייעצר בגין עבירה כלשהי מלבד עבירת ההסגרה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת ההסגרה, אך בית המשפט העליון ביטל את הצו. נמצא כי אמנת ההסגרה בין ישראל לדרום אפריקה לא הבטיחה את התנאי הקבוע בסעיף 17, ובעוד המשפט הבינלאומי מכיר בעקרון הייחוד (לפיו אדם מוסגר לא ייענש על עבירה כלשהי מלבד זו שבגינה הוסגר), היקפה משתנה בין מדינות. בית המשפט פירש את המונח "מובטח על פי ההסכם" בסעיף 17 כך שיש לציין את ההבטחה במפורש באמנה, מה שלא היה המקרה כאן. זאת ועוד, היקפו של עקרון הייחוד במשפט הבינלאומי הוא עמום, ועל כן לא ניתן להשתמש בו כבסיס לקיום סעיף 17. מטעמים אלה, בין היתר, קבע בית המשפט העליון כי דין הערעור על ההסגרה להתקבל.