ע"א 3964/97

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על חלקת אדמה בירושלים שהופקעה על ידי המדינה בשנת 1968. בעל החלקה דרש מהמדינה להחזיר לו את הקרקע או לפצות אותו. מאחר שהמדינה לא נענתה לבקשתו, תבע הבעלים פיצויים בבית המשפט המחוזי בירושלים. הבעלים טען כי יש לפצות אותו על בסיס שווי השוק של החלקה בעת ההפקעה, לרבות אובדן הכנסות מדמי שכירות, וכי יש להתאים פיצוי זה לאינפלציה ולריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. המדינה, לעומת זאת, טענה כי הבעלים זכאי רק לאחוז משווי הקרקע בעת ההפקעה, ללא כל התאמות. בית המשפט המחוזי קבע כי הבעלים זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסות מדמי שכירות שחושבו ממועד הודעת ההפקעה, וכי פיצוי זה בא במקום הפרשי הצמדה או תשלומי ריבית. בית המשפט גם הפחית את הפיצוי הכולל ב-25%, כפי שמתיר החוק במקרים של הפקעת קרקעות. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. במסגרת הליך הערעור הסכימה המדינה להגדיל את הפיצוי לשווי השוק המלא של הקרקע בעת ההפקעה, תוך ויתור על טענתה הקודמת. בית המשפט קיבל את הצעת המדינה וקבע גם כי הבעלים אינו זכאי לריבית על אובדן הכנסות מדמי שכירות. לבסוף, בית המשפט הורה למדינה לשלם את שכר טרחת הבעלים בערכאה הראשונה, אך לא פסק הוצאות כלשהן בגין הערעור. יתר נקודות המחלוקת היו אפוא המועד המתאים לקביעת שווי הנכס המופקע – האם יהיה זה מועד ההפקעה או מועד התשלום – ובקשת הבעלים להרכב שופטים מורחב לבחינה מחודשת של פסק דין קודם (פסק דין הורוביץ), אשר קבע כי דרכי הפיצוי בפקודת הרכישה ובחוק המתקן הן חלופות זו לזו, וכי חוק הריבית אינו חל על מקרים של הפקעה. בית המשפט דחה את בקשת הבעלים להרכב מורחב, וקבע כי פסק דין הורוביץ צריך לעמוד, שכן מדובר בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי הרכב מורחב, ששקל גם את השלכות חוק היסוד. עוד קבע בית המשפט כי מועד קביעת שווי הנכס המופקע הוא מועד ההפקעה, כמפורט בפקודת הרכישה. על פי פסק הדין, הבעלים זכאי לשווי השוק של החלקה בעת ההפקעה, ללא כל הפחתה, ולפיצוי בגין אובדן הכנסות מדמי שכירות ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל. המדינה חויבה לשלם לבעלים הוצאות משפט בשתי הערכאות, בסך 60 אלף שקל, אך לא נפסקו הוצאות בגין הערעור.