ע"פ 2113/91

תקציר

במקרה זה התמקד הערעור בהחלטת שופטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו לפסול את עצמה מתיק. בית המשפט, בראשות הנשיאה מ' שמגר, ביטל את הפסילה, תוך הדגשת חשיבות קיום ההליך השיפוטי והקפדה על העלאת טענות לפסילה בהקדם. בית המשפט מצא כי המשיב מס' 2 לא עמד בדרישה הקבועה בסעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב טענה מיידית של טענות לפסול מרגע שנודעה העילה. דחיית טענות אלה, כפי שעשתה המשיבה מס' 2 בדחיית שתי ישיבות, אינה מתקבלת על הדעת. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי פסילה צריכה להתרחש רק כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים, כפי שקבע בית המשפט, ולא רק תפיסתו של המבקש. השופט המקצועי המדובר נמצא כמי שמסוגל להבחין בין ראיות מתיקים נפרדים לבין שמירה על משוא פנים. לפיכך, ערכאת הערעור החליטה כי אין סיבה אמיתית לחשוד במשוא פנים, וקבעה כי ניסיונו ושיקול דעתו של שופט בהערכת ההקשר העובדתי הוא מכריע. בית המשפט הגיע למסקנה כי התיק צריך לחזור לאותו שופט, ובכך אישר מחדש את האמון ביכולתו של איש מקצוע לנהל את המשפט באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים.