בש"מ 1656/20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור. על פי החוק בישראל, ניתן להגיש עתירה מנהלית רק לאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור. במקרה דנן, מאחר שבקשת המערער נדחתה, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא לדחות את הערעור מבלי לבחון כלל לגופו של עניין. בית המשפט הכיר בכך שתוצאה זו עשויה להיראות בלתי הוגנת, שכן החלטת ערכאת הערעור כללה אלמנטים חדשים שלא היו נוכחים בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, אך הדגיש כי המערער בחר לדון בעניינו באופן זה. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי המשיב פעל בחוסר תום לב, וציין כי המערערת יכלה להגיש עתירה מנהלית נפרדת אך בחרה שלא לעשות כן. בחירה זו, הדגיש בית המשפט, נעשתה למען היעילות הפרוצדורלית. לבסוף, הסכים בית המשפט עם עמדת המשיב כי לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט מינהלי, נתונה הסמכות לפסוק בכל העניינים הקשורים בתיק, לרבות שאלות של התיישנות, שיהוי ורטרואקטיביות של חיובים, בין אם נדונו בפני ועדת ערר נמוכה יותר ובין אם לאו. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 7,500 ₪.