רע"א 2808/00

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שבו ביקש המבקש לחייב את המשיבים, המורכבים מבני זוג ושתי חברות בשליטתם, להפקיד ערבות להוצאות משפט בתביעה כספית שהגישו. העותרת ביססה את הבקשה על מספר הוראות דין, לרבות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, סעיף 232 לפקודת החברות וסעיף 199(3) לחוק החברות החדש. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי תקנה 519 חלה, שכן הוראות פקודת החברות בוטלו עם חקיקת חוק החברות החדש, החל רק על תביעות נגזרות. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הבטחת הוצאות, שכן נראה כי למשיבים הייתה כתובת קבועה ולא היה סיכון ממשי שהעותרת תתקשה להשיב הוצאות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי השימוש בערבות להוצאות צריך להיות נדיר בשל זכות הגישה החוקתית לערכאות והפגיעה הפוטנציאלית בזכות הקניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט העליון הסכים עם הערכתו של בית המשפט המחוזי, וציין כי ערבות מתבקשת רק במקרים חריגים ואישר את ההחלטה, תוך שהוא קובע כי הערכאה הנמוכה יותר הפעילה את שיקול דעתה כראוי על בסיס העובדות ואמות המידה המשפטיות שהוצגו. לפיכך נדחה הערעור, תוך שהוא קובע כי אין נסיבות מיוחדות המצדיקות הטלת דרישת ערבות במקרה זה.