ת"א 4918-05-12

תקציר

התובע הגיש תביעה לפיצויים כנגד הנתבע בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 10.12.07. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וחבות הנתבעת לפצות את התובע אינה שנויה במחלוקת; מדובר רק בסכום הפיצוי. נכותו הרפואית של התובע נקבעה על ידי המל"ל בשיעור של 48%, דבר המחייב את בית המשפט. נכותו התפקודית של התובע הוערכה על ידי בית המשפט כ-42%, במקום 75% שהוצעו על ידי התובע או 25% שהוצעו על ידי הנתבעת. בית המשפט הכיר בהפסדי השכר הקודמים של התובע ופסק לו 304,819 ₪ בתוספת ריבית. בגין פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות קיבל בית המשפט את טענת התובע כי שכרו צריך להתבסס על השכר הממוצע במשק ופסק לו 994,108 ₪. בית המשפט פסק לתובע 138,497 ₪ בגין הפסדי פנסיה, 196,016 ₪ בגין כאב וסבל ו-500,000 ₪ עבור עזרה מאחרים בעבר ובעתיד. בית המשפט פסק 15,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות בעבר ו-150,000 ₪ עבור הוצאות ניידות, אך דחה את תביעת התובע להוצאות התאמת דיור והחרגת פוליסת ביטוח/תשלום יתר של פרמיה. סך הנזקים שנפסקו לתובע הסתכמו ב-2,298,440 ₪. מסכום זה נוכו תגמולי המל"ל בסך 2,121,964 ש"ח והותירה יתרה בסך 176,476 ש"ח. עם זאת, מאחר שתביעת התובע מסווגת כתאונה בדרך לצד שלישי, חל סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, המזכה את התובע ב-25% לפחות מסך הפיצויים. לאחר הכפלת סך הפיצויים בשיעור של 25%, וניכוי התשלומים התקופתיים ששולמו לתובע, יצאה היתרה הסופית בסך 506,621 ₪. סכום זה, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, יישא הנתבע בריבית סטטוטורית מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. לנאשם זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.