רע"א 4073/19

תקציר

העותרים ערערו על דחיית בקשתם של בית המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת בקשה לאישור עיקול. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי לבית המשפט אין סמכות להאריך את המועד להגשת הבקשה לאישור עיקול לאחר חלוף המועד שנקבע. העותר ערער על החלטה זו. עם זאת, בית המשפט הפעיל את סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ושמע את הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור. בית המשפט קבע, כי השאלה האם נתונה לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה לאישור עיקול מעבר למועד הקבוע בחוק, מעוררת שאלה עקרונית החורגת מהאינטרסים הצרים של הצדדים. לפיכך, היא הצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בית המשפט הבהיר כי הבקשה לא נדחתה בשל הוראות סעיף 1(2) לצו בית המשפט, אשר לכאורה מונע ערעורים על החלטות בבקשות להארכת מועד. בית המשפט שקל לגופו של עניין ופירש את התקנות הרלוונטיות. היא קבעה כי אין לקרוא את התקנות כך שיבטלו אוטומטית עיקול שלא ביקשו לגביו אישור בתוך התקופה הסטטוטורית. תחת זאת, לבית המשפט שיקול דעת לאשר את ההארכה ולקבוע את תוקפה של העיקול בהתאם לנסיבות של כל מקרה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התקנה עליה הצביע העותר כאוסרת על הארכת מועד אינה "הוראה אחרת" כמשמעותה בתקנות, שיש בה כדי למנוע את החלת סמכות ההארכה. בית המשפט הגיע למסקנה כי תכליתה של המסגרת הרגולטורית תומכת בפרשנות זו. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת העותרת ואישר כי לבית המשפט נתונה סמכות להאריך את המועד להגשת הבקשה לאישור. לפיכך נדחה הערעור, והעותר חויב לשלם את הוצאות המשיבים.