ת"צ 62701-07-17

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב בקשה של מספר משיבים לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן בעבר בתובענה ייצוגית הנוגעת לקרטל בינלאומי לכאורה. קרטל זה תיאם לכאורה מחירים וכמויות של קבלים, והשפיע על הרכישות בישראל בין השנים 1997 ל-2014. התביעה הוגשה בשנת 2017 נגד תאגידים זרים הנחשבים לחלק מקרטל זה. הושג הסדר עם אחד המשיבים, אשר הסכים לקבל היתר המצאה בתוך ישראל, אשר שימש בסיס להרחבת סמכות השיפוט על משיבים זרים אחרים לפי תקנה 500(10). תקנה זו מאפשרת לצרף נתבעים זרים אם קיים קשר ראוי והכרחי לנאשם מקומי, המזוהה כאן כ"נאשם העוגן". ההסדר עם משיב זה נעשה בטרם הושלם ההליכים נגדם ושימש מכשיר פרוצדורלי לביסוס סמכות שיפוט כנגד האחרים. בית המשפט עמד על כך שבחינת כשרותה של התביעה כפי שהיא "מוגשת כראוי" צריכה להיות במועד הגשת התביעה ולעמוד בדרישות טכניות ומהותיות. בית המשפט קבע כי גם הסכמי פשרה אינם משנים בדיעבד את החלטות השיפוט בעת הגשת התביעה. תפיסת "הנתבע המקומי" חיונית מכיוון שהיא מספקת עוגן לסמכות שיפוט על גורמים זרים, במיוחד בהקשרים עסקיים רב-לאומיים כמו קרטלים לכאורה. בית המשפט דחה את בקשת המשיבים לביטול היתר ההמצאה, בקובעו כי התביעה הוגשה כראוי כנגד כל המשיבים, תוך שהונחה תשתית משפטית ועובדתית מתאימה בראשית הדרך. עוד צוין כי טיעונים לא מוצלחים וכל עיתוי טקטי נתפס אינם שוללים את הלגיטימיות של הפעולה הראשונית. בהמשך לכך, הדגישה ההחלטה את הזהירות הפרוצדורלית, ואישרה כי מקרים הנוגעים לסמכות שיפוט חוצת גבולות מחייבים בחינה מדוקדקת של איזון בין הגינות פרוצדורלית לבין צדק מהותי, תוך שמירה על סמכות השיפוט הישראלית בתובענה ייצוגית ספציפית זו נגד קרטל, כאשר המשיבים חייבים בהוצאות.