ת"א 14896-05-16

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תיק הפקעת מקרקעין, בו תבעו התובעים, כיורשי הקרקע המופקעת, פיצויים מהנתבעת, מדינת ישראל. המחלוקת העיקרית נגעה לתחולת חוק ההתיישנות, כאשר הנתבע טען להתיישנותו, אותה דחה בית המשפט, תוך שהוא מצטט החלטה קודמת של השופט ציגלר באותו עניין הנוגע לאותה חלקת קרקע. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעת בדבר בחירת עסקאות ההשוואה בהן השתמש המומחה שמונה על ידי בית המשפט להערכת שווי הקרקע המופקעת, וקיבל את חוות דעתו של המומחה. כמו כן, קבע בית המשפט את הפיצוי המגיע לתובעים, תוך אימוץ החישובים שהוצגו בדו"ח המומחה, שכללו הערכת שווי הקרקע ודמי החכירה האבודים. תביעת התובעים לפיצוי מלא בגין דונם שלם של קרקע למגורים נדחתה, ובמקום זאת פסק בית המשפט לטובת חלקם היחסי של התובעים בחלקה כולה, כפי שחושב על ידי המומחה. בנוסף, פסק בית המשפט לתובעים שכר טרחת עורך דין והחזר הוצאות. גם טענת הנתבע בדבר אי הצגת צווי ירושה מקוריים נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא מחלוקת או בקשה מוקדמת ביחס למסמכים אלה והניח כי הנתבע מחזיק בהם מאחר ושילם פיצויים בגין חלק הרוב בחלקה. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים וכללה מועד אחרון לתשלום, עם השלכות על אי עמידה.