ב"ל 59549-08-19

תקציר

התובעת, אישה נשואה, ערערה על החלטת הנתבע לשלול ממנה קצבת נכות כללית. בקשתה של התובעת נדחתה משום שלא עמדה בדרישות להיחשב כנכה לפי חוק הביטוח הלאומי. על פי החוק, עקרות בית נכות מוגדרות באופן שונה מעובדות עם מוגבלות, ועקרות בית נדרשות להיות בעלות נכות רפואית מינימלית של 50% כדי להיות זכאיות לפנסיה, בעוד שעובדות זקוקות ל-40% בלבד (או 25% עבור נכות יחידה). השאלה המרכזית במקרה זה היא האם התובעת נחשבת "עקרת בית נכה" או "עובדת נכה". התובעת טענה כי יש לסווג אותה כעובדת משום שעבדה הן כשכירה והן באופן עצמאי בשנים האחרונות. עם זאת, מהראיות עולה כי התובע לא עבד את מספר השעות הנדרש ולא עמד בתנאי ההכנסה כדי להיחשב כעצמאי. כמו כן, התובעת לא נרשמה כעצמאית במוסד לביטוח לאומי, למרות שלטענתה הסתמכה על יועץ המס שלה לשם כך. בית המשפט מצא כי התובעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לאי רישומה וכי מעשיו או מחדליו של יועץ המס שלה בנוגע לרישום נחשבו לשלה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לסווג את התובעת כעקרת בית. מאחר שהנכות הרפואית שלה עמדה על 44% בלבד, מתחת ל-50% הנדרשים לעקרות בית, דחה בית המשפט את תביעתה וקבע כי החלטת המוסד לביטוח לאומי עומדת בעינה. שני הצדדים היו אמורים לשאת בהוצאותיהם, ולתובע הייתה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.