ע"פ 3751/11

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בהריגה ובעבירות נוספות. עד התביעה המרכזי, עאמר ר'נאים (אבו חדובה), מסר למשטרה מספר גרסאות סותרות בנוגע לאירועים שהובילו למותו של עלי אלוקילי. בסופו של דבר מסר אבו הדובה במשטרה גרסה מפלילה לפיה דקר המערער את המנוח לאחר ויכוח. בבית המשפט שינה אבו חדובה את גרסתו והוכרז כעד עוין. בית המשפט הרשיע את המערער על סמך הגרסה המפלילה, אותה מצא כגרסת האמת, ואשר נתמכה בעדותו של אחיו של המנוח, ג'אבר, ובראיות נוספות. דעת המיעוט קבעה כי היה מקום לזכות את המערער מחמת ספק סביר. שופטי ערכאת הערעור, לאחר שעיינו בכל החומרים בתיק, היו שותפים לספקות דעת המיעוט באשר לאשמתו של המערער. עד התביעה המרכזי, אבו חדובה, נמצא בלתי אמין בשל הגרסאות הסותרות הרבות שמסר במשטרה ובשל שיקר שלא לצורך. יתר על כן, גרסתו המפלילה הייתה בסיסית ולא שלמה, והוא סירב לשחזר את האירועים והותיר פרטים עלומים. גם ג'אבר, אחיו של המנוח, נמנע מלברר את האירועים, ועדותו תמכה באפשרות שהיה בזירה אדם נוסף שנטל חלק מרכזי באירוע. על כך העידו גם הימצאותם של כתמי דם השייכים לאדם אחר, בנוסף לכתמי הדם של המנוח שנמצאו על רכבו של המערער. השופטים הדגישו כי לו סטנדרט ההוכחה היה מאזן ההסתברויות כמו בתיקים אזרחיים, ייתכן שההרשעה הייתה עומדת בעינה. עם זאת, נוכח הספק הסביר שעלה מן הראיות, יש לזכות את המערער. השופטים הרחיבו על טיבו של הספק הסביר בתיקים פליליים, והדגישו כי הוא הנהנה מהספק בהליך השיפוטי, וכי חובתו של בית המשפט היא להחליט – להרשיע או לזכות – ולא לקבוע דרך ביניים. לפיכך התקבל הערעור, ההרשעה בוטלה והמערער זוכה.