ת"א 52455-04-19

תקציר

התובעים, נושיו של הנתבע נתן, תבעו את גרושתו מדינה על חלקה לכאורה בחוב של נתן כלפיהם. בני הזוג נישאו בשנת 1976 והתגרשו בשנת 2013. הם חלקו את נכסיהם שווה בשווה עם גירושיהם לפי חוק יחסי ממון. התובעים טענו כי מדינה התכוונה במשתמע לחלוק את חובו של נתן, דבר שהיא הכחישה. בית המשפט בחן את ידיעתה ומעורבותה של מדינה ביצירת החוב, ואת השימוש בכספי ההלוואה לטובתה או לטובת משק הבית, אך לא מצא ראיות התומכות בטענות התובעים. התובעים לא הצליחו להוכיח כי מדינה התכוון במפורש או במשתמע לחלוק את חובו של נתן. בנוסף, בית המשפט בחן את עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט ומצא כי חלקו של מדינה בנכסי בני הזוג לאחר הגירושין היה בהתאם לחוק. לפיכך, טענות התובעים לעשיית עושר ולא במשפט נדחו. בית המשפט דחה גם את הטענה להתנהלות מטעה, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שמדינה הציג מצגי שווא כלשהם. טענות התובעים התבססו בעיקר על ההנחה שמכיוון שמדינה קיבלה מחצית מנכסי בני הזוג, עליה לחלוק גם בחוב של נתן. בית המשפט הדגיש כי חלוקת הנכסים וחלוקת החוב הן סוגיות נפרדות. עילות התביעה של התובעים בגין חוב משותף ועשיית עושר ולא במשפט נדחו מחמת התיישנות וחוסר זכות. מדינה פסק מהתובעים הוצאות משפט בסך 20,000 שקל, שישולמו בתוך 30 יום.