בג"צ 973/12

תקציר

העתירה מערערת על חוקיותן של תקנות התכנון והבנייה (פטור מהיתר עבודה להקמת מתקן למסתננים ותנאיו) (הוראת שעה), המאפשרות הקמת מתקן למסתננים ללא צורך באישור תכנית ורישוי. העותרים טוענים כי התקנות פוגעות בעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, שכן הן עוקפות את ההליך הדמוקרטי, לרבות שיתוף הציבור והשקיפות, הנדרשים בהליך התכנוני. לטענתם, התקנות הותקנו כדי לתת מענה לצורך דחוף בהקמת מתקן למסתננים, אך הצורך אינו דחוף עד כדי כך שמצדיק עקיפת הליכי התכנון הרגילים. המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי תופעת ההסתננות מהווה איום חמור וכי המתקן נחוץ כדי לספק את צרכיהם הפיזיים של מי שלא ניתן לגרשו. לטענתם, התקנות יוצרות הליך רישוי דומה לזה הקבוע בחוק, אך במועד קצר יותר. בית המשפט, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, מוצא כי בעוד שהתקנות מעלות חשש לשימוש בסמכויות חריגות, הן הותקנו כדי לענות על צורך דחוף. עם זאת, בית המשפט לא שוכנע כי הנסיבות הצדיקו שימוש בתקנות חריגות אלה. מהנתונים שהציגו הצדדים עולה כי ייתכן שהדחיפות שהציגו המשיבים לא הייתה דחופה כפי שנטען. בית המשפט מדגיש את חשיבותם של מוסדות התכנון, השקיפות ושיתוף הציבור בהליך התכנוני, ומציין כי השימוש בסמכויות חריגות צריך להיות מצומצם ולהיעשות רק בעת הצורך. מסקנתה היא כי סעיף 266 לחוק התכנון והבניה, המאפשר לשר הפנים לפטור עבודות או שימושים מסוימים מהיתר, אינו פוטר אותם מחובת קיום הוראות תכנית מאושרת. לפיכך, בית המשפט דוחה את העתירה, אך מחייב את המשיבים להודיע לציבור אם הם מגישים בקשות פטור נוספות או מתכוונים להתחיל לבצע עבודות על פי בקשה מאושרת. כן חויבו המשיבים לשלם לעותרים הוצאות ושכר טרחה. השופט עמית והשופט דנציגר מסכימים עם פסק הדין.