ת"א 46459/03

תקציר

פסק הדין מתייחס להסכם שכירות בין התובעת לנתבעים שהיה אמור לפקוע ביום 31.12.99, אך הוארך מעבר למועד זה ללא מועד סיום חדש. התובעת טענה כי חוזה השכירות הוסכם כי הוא יוארך עד ליום 31.12.02, ואילו הנתבעים טענו כי הוא הוארך על בסיס שנתי וכי אין מועד סיום מוסכם. התובע ביקש לפנות את הנתבעים בגין אי תשלום דמי שכירות והפעיל סעיף חוזי המזכה אותו בפיצוי במקרה שהנתבעים לא יפנו את המקום בתום תקופת השכירות. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע, כי אף שחוזה השכירות אכן היה בתוקף והופר על ידי הנתבעים, לא הייתה הסכמה בין הצדדים להאריך את חוזה השכירות עד ליום 31.12.02 או לכל מועד ספציפי אחר. חוזה השכירות נמשך מעבר לתקופה הראשונית משום שהצדדים שמרו על יחסי שוכר-משכיר מבלי לציין תאריך סיום חדש. לפיכך, קבע בית המשפט כי לתובעת זכות לסיים את השכירות מבלי להסכים לתקופה חדשה, ומאחר שלא הייתה תקופה מוסכמת, לא חל הסעיף החוזי המחייב את השוכרים בתשלום פיצויים. עוד ציינה השופטת כי התובעת יכלה לתבוע פיצויים בגין הפרת חוזה אך בחרה שלא לעשות כן, ולכן דחתה את התביעה לפיצוי מוסכם. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.