בר"ע 1517/98

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בין יצחק יעקובי לבין עיריית חיפה בנוגע לארנונה שלא שולמה עבור חנות הרשומה על שמו של יעקובי. יעקבי פינה את החנות בשנת 1992 וסירב לשלם את המסים, מה שהוביל את העירייה לאיים בהליכי גבייה מנהליים. יעקובי, בתגובה, הגיש תביעה ובקשה לצו מניעה זמני שימנע מהעירייה לנקוט בפעולה זו. בית משפט קמא נתן את צו המניעה עד לדיון. העירייה ערערה בטענה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעתו של יעקובי מבלי שהוא עמד תחילה בסעיף 323(ב) לפקודת העיריות, המחייב הפקדת פיגור המס הנטען או ערבות לסכום זה. המשיב טען כי מעולם לא קיבל דרישת תשלום מהעירייה, המהווה תנאי מוקדם לכך שחוב הארנונה יהפוך ל"ארנונה בפיגור" לפי סעיף 309 לפקודה. המערער, לעומת זאת, ציין כי יעקובי הודה שקיבל הודעת דרישה. בית המשפט בחן את ההודעות שהוצגו ומצא כי רק אחת מהן – מיום 1.8.97 – יכולה להיחשב כהודעת דרישה תקפה כנדרש בפקודה. לאחר מכן התעמק בית המשפט בהוראות הפקודה, ובפרט בסעיפים 309, 317 ו-323(ב), כדי לפרש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי דרישת הדרישה ואת השלכותיה על הליכים אזרחיים. נפסק כי תכליתה של הודעת הדרישה היא לשמש אזהרה לפני פתיחה בהליכים מנהליים. בית המשפט קבע כי ההודעה שנשלחה ליעקובי ב-1 באוגוסט תקפה וכי החוב הנקוב בה – 9,329.80 ש"ח – מהווה "מס פיגורים". באשר לחובת הפקדת סכום פיגורי המס בטרם ניתן היה לדון בתובענה (סעיף 323(ב)), פירש בית המשפט את הביטוי "אמור להיות" כמתייחס למעמדו של חוב המס כפי שקבע בית המשפט. עד להכרעת בית המשפט בעניין, ההנחה הייתה כי החוב אכן מהווה "ארנונה בפיגור". פרשנות זו, נימק בית המשפט, מתיישבת עם כוונת המחוקק להבטיח את יכולתה של העירייה לגבות את החוב. לפיכך נדרש יעקובי לקיים את סעיף 323(ב) כתנאי מוקדם לכך שבית המשפט ידון בתביעתו. החלטת בית משפט קמא בוטלה, ויעקובי חויב למלא אחר הוראות סעיף 323(ב) לצורך שמיעת תביעתו נגד העירייה. בנוסף, הוטל עליו לשאת בהוצאות המשפטיות של העירייה בגין הערר, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 שקל בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן שלא בפניו ב-26 באוגוסט 1998.