תלה"מ 26759-04-22

תקציר

השופטת, אפרת שאם-דליות, שקלה בכובד ראש את הראיות והטיעונים שהוצגו בתביעת לשון הרע זו. הנתבעת, מלבר, הואשמה בכך ששלחה מספר מיילים מכפישים אודות התובעת לגורמים שונים במקום עבודתה של התובעת, תוך גרימת השפלה ובוז. השלב הראשון של הניתוח קובע האם הביטויים בהודעות הדוא"ל מהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. המיילים הכילו תיאורי גנאי ותכונות על התובע, אשר עלולים להשפיל אותו בעיני אנשים ולבזות אותו בשל מעשיו ותכונותיו לכאורה. מלבר לא סיפק הגנה ממשית לביטויים אלה, והם נחשבים לשון הרע על פי החוק. השלב השני בוחן האם הפרסומים אחראים ללשון הרע כהגדרתם בסעיף 2 לחוק. הודעות הדוא"ל נשלחו למספר נמענים במקום עבודתה של התובעת, תוך עמידה בדרישות הפרסום כהגדרתן בחוק. למרות שמלבר טען לבורות בנוגע למיקומי מקומות העבודה, טענה זו סותרת את הצהרותיו הקודמות. לפיכך, הודעות הדוא"ל מהוות פרסום לפי ההגדרה החוקית. בשלב השלישי בחן השופט האם קיימות לנאשם הגנות לפי סעיפים 13-15 לחוק, אשר פוטרות אותו מאחריות. מלבר טען ל"אמת" כמנגנון הגנה, כמפורט בסעיף 14, ול"תום לב" כמפורט בסעיף 15. עם זאת, הנתבע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו או תביא עדים כלשהם. טיעוניו התבססו על חשדות ופחדים ולא על עובדות. בנוסף, לא הוכח כי הפרסומים משרתים אינטרס ציבורי כלשהו, וזו דרישת תחולתו של סעיף 14. באשר להגנת "תום הלב" לפי סעיף 15, הגיע השופט למסקנה כי הנתבע לא פעל בסבירות או בתום לב. טיבם של הפרסומים, המבוססים על חששות בלתי מבוססים, ואי הפסקת שליחתם, גם לאחר שהבינו כי אינם ראויים, רוקנו טענה זו מתוכנו. בשלב הסופי קבעה השופטת מהו הפיצוי הראוי לתובע. בהתחשב בנסיבות הפרטניות של המקרה, בחומרת הזלזול וההשפלה שחווה התובע ובהיקפם המצומצם יחסית של הפרסומים, פסק השופט לטובת התובעים ופסק להם פיצויים בסך 40,000 ₪ והוצאות בסך 7,500 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבע תוך 30 יום, בצירוף ריבית שנצברה ממועד התשלום בפועל.