רע"א 9215/10

תקציר

עניינו של המבקש, בעליה של מכונית פולקסווגן גולף, אשר היה מבוטח על ידי המשיב, חברת ביטוח, במסגרת פוליסה מקיפה. הרכב סבל מאובדן מוחלט בתאונה ביום 29.4.05, אך המבטחת סירבה לשלם בטענה שהאירוע לא הוכח. תחילה דחה בית משפט השלום את תביעת המבקש בשל בעיות מהימנות והיעדר הוכחות. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל, שכן הוא הכיר בהתרחשות התאונה כמקרה ביטוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום כדי שיבחן את תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו פטורים למבטחים במקרים של תרמית. עם שובו, מצא בית משפט השלום כי לא ניתן לקבוע את הנהג או את נסיבות התאונה, שכן נמסרו עובדות כוזבות, המצביעות על כוונת מרמה. ערעורו הבא של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, שכן המבקש לא הצליח לבסס את מניעיו לשקר. בית המשפט המחוזי קבע כי בהיעדר הסבר מניע, ניתן להניח כוונת מרמה, הפוטר את המבטחת מתשלום. המבקש הגיש ערעור נוסף, בטענה שהמבטחת לא הוכיחה את היסוד השלישי של הכוונה לפי סעיף 25. בעוד בתי המשפט הכירו בכך שהוכחת כוונה דורשת ראיות משמעותיות, הנטל עובר למבוטח אם מוכחות עובדות כוזבות ומודעות. המבקש לא הבהיר את הנסיבות האמיתיות או את המניע מאחורי הצהרותיו הכוזבות, מה שהוביל למסקנה של כוונת מרמה. לפיכך, הבקשה לערעור נוסף נדחתה, וההוצאות הוטלו על המבקש.