פר"ק 1750-07-15

תקציר

לאחר בחינת הטענות והראיות שהציגו שני הצדדים המעורבים בסכסוך הבעלות על הדירה, לא השתכנע השופט מהטענה כי הדירה נרכשה על ידי החברה בנאמנות עבור נעמה. במקום זאת, נקבע כי החברה עצמה היא הבעלים החוקיים, לאחר שרכשה את הדירה וקיבלה הלוואות לרכישתה. ההחלטה התבססה על בחינת מסמכים כתובים, עדויות בעל פה ויישום דינים רלוונטיים ופסקי דין קודמים. הראיה היחידה התומכת בטענת נעמה היא הסכם הנאמנות, שלטענת השופטת אינו קביל שכן הוא לא הוצג כראיה תקפה לא על ידי נעמה ולא על ידי נציג מוסמך של החברה. כמו כן, השופט מצא כי מספר מסמכים ועדויות הצביעו על כך שהדירה נרכשה על ידי החברה לטובתה, דבר הסותר באופן ישיר את גרסתה של נעמה לאירועים. אלה כללו פרוטוקולים מישיבות דירקטוריון החברה, מסמכי הלוואה וטפסי הצהרת מוטבים, שבכולם לא הוזכר הסכם נאמנות כלשהו. השופט נתן אמון בעדותו של נציג הבנק שציין כי הבנק הבהיר לחברה כי המימון יינתן רק אם הדירה תירכש על שם החברה, ולא כנאמנות עבור נעמה. יש לציין כי נעמה לא הביאה עדים כלשהם לסתור עדות זו. בנוסף, הצביעה השופטת על מספר סתירות והיעדרויות בגרסתה של נעמה לאירועים, כגון היעדר הסבר סביר להסכם הנאמנות והעניין המינימלי שלה בדירה לאורך השנים. השופטת התייחסה גם לטענה בדבר תוקפו של הסכם הנאמנות כלפי החברה ונושיה, והדגישה כי לנושה מובטח יש בדרך כלל זכות לממש את ביטחונותיהם. יתר על כן, השופטת הטילה ספק בתוקפו של הסכם הנאמנות עצמו, וקבעה כי יש להוכיח יחסי נאמנות ממשיים כדי שתוכל לעמוד מול זכויות נושי החברה, מה שלא היה המקרה כאן. בסופו של דבר פסק השופט לטובת עמדת הבנק, מינה כונסי נכסים לדירה והסמיך אותם ליזום את מכירתה. החלטת השופט לא הביעה דעה על חלוקת תמורת המכירה או תשלומים קודמים ששילמו הצדדים המעורבים. נעמה חויבה לשאת בהוצאות הבנק והמנהל המיוחד, ואילו כונסי הנכסים הונחו לדווח לבית המשפט על פעולות מימוש הדירה.