ת"א 2385/08

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תשלום דמי שימוש בקרקע ודמי שירות בגין השימוש של ארקיע בקרקעות שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) ובניהול רשות שדות התעופה בשדה דב בתל אביב. מנהל מקרקעי ישראל מנהל את הקרקעות על פי חוק יסוד וחוק רשות מקרקעי ישראל, ואילו רשות העתיקות אחראית על תחזוקת ותפעול שדות התעופה במדינה. שדה דב, לעומת זאת, הוא שדה תעופה צבאי, וסמכות רשות העתיקות לנהל אותו נובעת מחוק רשות שדות התעופה ומהוראה של שר התחבורה. רשות העתיקות מספקת שירותים שונים בשדה דב אך אינה הבעלים של הקרקעות שם. ארקיע, חברה פרטית מאז שנות ה-80, מחזיקה קרקעות בשדה דב מאז הקמת שדה התעופה ושילמה עבורן דמי שימוש. עם זאת, לחברה אין הסכם הרשאה תקף מאז 1990. בשנת 1995 ניהלו רשות העתיקות וארקיע משא ומתן על הסדר בנוגע לחובות העבר ולתשלומים עתידיים, שהוביל ל"מסמך רונד". על פי מסמך זה, ארקיע תשלם אגרה שנתית של 890 אלף שקל הצמודה למדד עבור הקרקעות שכבשה והשירותים שקיבלה. רשות העתיקות טענה כי מדובר בפתרון זמני בלבד וחייבה את ארקיע לחתום על הסכם הרשאה רשמי, דבר שלא יצא לפועל. בית המשפט מצא כי בעוד שמסמך רונד התנה את הוראותיו באישורי היועץ המשפטי של רשות העתיקות והנהלתה, תנאים אלה בוטלו למעשה מאחר שהרשויות היו מודעות ואישרו את תנאי המסמך. בנוסף, שני הצדדים דבקו בעקביות בתנאי התשלום השנתיים שהותוו במסמך רונד במשך למעלה מעשור, תוך שהם מעידים על הסכמתם ומוותרים על תנאי של הסכם הרשאה חתום. עם זאת, ארקיע הפרה את מסמך רונד בכך שלא שילמה עבור שטחים נוספים שכבשה מעבר לאלה המפורטים במסמך. הפרה זו, יחד עם היעדר תאריך סיום מוגדר בהסכם, הצדיקו את החלטת רשות העתיקות לבטלו. בית המשפט העניק לארקיע פרק זמן סביר להסדיר את ענייניה, וקבע את המועד האחרון לפינוי כ-31 בדצמבר 2011. באשר לדמי השימוש בקרקע, קבע בית המשפט כי רשות העתיקות אינה יכולה לגבות אגרות בגין קרקעות שאינן בבעלותה או בניהולה. כבעלים, רש"ל, ולא רשות העתיקות, לדרוש דמי שימוש. בעוד מסמך רונד קבע את דמי השירות, רשות העתיקות לא הצליחה להוכיח את דמי השימוש הראויים בקרקע, ובית המשפט דחה חלק זה של תביעתם. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים סך של 3,005,452 ₪, כולל מע"מ, בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה. סכום זה כלל דמי שימוש עבור קרקעות נוספות שנכבשו על ידי ארקיע ושיקף את האגרות המפורטות במסמך רונד. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 200,000 ₪. הצדדים עודדו לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמה לתקופה שלאחר דצמבר 2011 כדי להימנע משיבוש פעילות הנתבעים.