ת"א 863/99

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה אזרחית בסך 1,200,000 ₪ שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי תובע כנגד נתבע. התביעה, הקשורה לנזיקין, כללה מספר סעיפי פיצוי, שחלקם לא היו שנויים במחלוקת. על פי הראיות שהוגשו, הסכום המקסימלי שהתובע יכול היה לקבל עבור טיפולי שיניים עתידיים, כאמור בתביעה, היה 30,000 ₪, ולא 350,000 ₪ כאמור. לפיכך, יש להפחית את סכום הפיצוי הנתבע ב-220,000 ₪ ולהוריד אותו ל-980,000 ₪. פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתיק, מה גם שהסעד הכספי המבוקש מצוי בסמכותו של בית משפט השלום לפי צו בתי המשפט משנת 2001. בית המשפט מדגיש כי סמכותו המהותית של בית המשפט המחוזי אינה מוגבלת; לכן, היא לא יכולה פשוט להעביר את התיק לבית משפט השלום על סמך הערכות לגבי הפיצוי שהתובע עשוי לקבל. לבית המשפט צריכה להיות סמכות לבחון את סמכותו ולקבל החלטה בעניין זה, במיוחד בשלב החקירה המקדמית, ואין לשלול סמכות זו על ידי בחירת התובע בבית המשפט. יתר על כן, פסק הדין מדגיש את הצורך במערכת בתי משפט מחודשת, תוך שימת דגש על התמחות ומקצועיות, ואת המגמה האחרונה בחקיקה לקביעת סמכות שיפוט על פי אופי הסכסוך ובעלי הדין, ולא רק על פי השווי הכספי של התביעה. בית המשפט מכיר בכך שאין להשאיר את בחירת בית המשפט אך ורק ליוזם ההליך, שכן היא עלולה להוביל לעומס מיותר על הערכאות הגבוהות ולשבש את ההתארגנות הפנים-מערכתית. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי מחליט כי ימשיך לדון בתיק, שכן יש לכבד את הסדר המשפטי הקיים, ואין הכרעה ברורה של בית המשפט העליון בעניין זה. בית המשפט מדגיש כי אין לראות בנימוקיו העברת תיק אלא דחייה של בקשת הנתבע לחוסר סמכות. התיק נקבע לדיון נוסף בבית המשפט המחוזי, ללא צו להוצאות, והמזכירות מונחית למסור לבאי כוח הצדדים העתק מפסק הדין.