ע"א 1596/18

תקציר

במקרה דנן, הערעור נדחה לאחר עיון מעמיק בטיעונים ובראיות שהוצגו על ידי הצדדים. בית המשפט בחן את המושג "זכות הנאה", המתייחס לזכות קניינית המאפשרת שימוש במקרקעין שבבעלות אחר, כהגדרתה בסעיף 92 לחוק המקרקעין. אמות המידה לביסוס אינטרס כזה כוללות הוכחת שימוש רצוף במשך שלושים שנה, לפי סעיף 94 לחוק. המערערים טענו לקיומו של אינטרס כזה, תוך הסתמכות על תצלומי אוויר ועדויות עדים; עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא חוסר עקביות והיעדר ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. עדותו של המהנדס המומחה, מר קוואר, המבוססת על תצלום משנת 1964, לא הצליחה להוכיח באופן חד משמעי את השימוש ההיסטורי במעבר. עדים אחרים, כגון מר נקארה ומר עתמנה, נחשבו בלתי אמינים בשל בעיות זיכרון וראיות סותרות. בית המשפט קבע כי לא נפלו טעויות מהותיות בהערכות המהימנות של בית המשפט המחוזי, וציין כי גם אם היה קיים אינטרס הנאה, שינויים משמעותיים במקרקעין היו מצדיקים את ביטולם לפי סעיף 96 לחוק. זה כולל שינויים כמו בניית בית חדש ושבילים המספקים גישה חלופית, ובכך מיישרים קו עם תקדימים קודמים כמו במקרים של Astrakhan v. בן-חורין ואורן נ' כהן. ההחלטה נתמכה פה אחד על ידי השופט ד' מינץ והשופט נ' סולברג, והביאה לדחיית הערעור ללא צו להוצאות, ובכך אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.