ת"א 2179-01-21

תקציר

מדינת ישראל, המיוצגת על ידי התובע, הצליחה להשכיר דיור ציבורי לזכאים. התובעת השכירה דירה לדייר שנפטר מאוחר יותר בשנת 2015, והנתבע, בנה, טען לזכות להמשיך ולהתגורר בדירה. התובע טען כי הנתבע לא התגורר עם אמו בתקופה הרלוונטית וביקש לפנותו, בצירוף 107,378 ₪ דמי שימוש הולמים. עם זאת, הנתבע טען כי התגורר עם אמו בדירה עד יום מותה. לאחר בחינת הראיות והדין, קבע השופט כי יש לדחות את התביעה. על פי חוק הדיור הציבורי, על הנאשם להתגורר עם אמו לפחות שלוש שנים לפני מותה כדי להיות זכאי להתגורר בדירה, דבר שאישרה השופטת. בנוסף, נמצא כי הנתבע לא היה בעל דירה, וזו דרישה נוספת. למרות שהנאשם לא יכול היה למלא את הדרישה השנייה של הכרה כזכאי לדיור ציבורי, השופט ציין כי התיקון לחוק משנת 2009 חל על עניינו. החוק קובע כי אם דייר ממשיך התגורר עם זכאי במשך ארבע שנים רצופות, הוא זכאי להישאר בדירה הציבורית, והתקנות הישנות חלו. השופטת קיבלה את טענת הנתבע כי התגורר עם אמו בתקופה הרלוונטית, למרות שדוחות הביקור של התובע במעגל התובע הצביעו אחרת. הדוחות לא נחשבו מוחלטים, והנאשם הציג ראיות משכנעות, לרבות עדים ומסמכים, התומכים בטענתו. יתר על כן, התובע לא הביא כל ראיה מוצקה הסותרת את מגוריו של הנתבע בדירה. לפיכך, פסק השופט לטובת הנתבע, התיר לו להמשיך להתגורר בדירה ודחה את תביעתה הכספית של התובעת, שכן היא התבססה על היעדר זכויות. התובע חויב לשלם את שכר טרחת הנתבע, ופסק הדין הכיר במעמדו של הנתבע כשוכר ממשיך, ואפשר לתובע להגיש תביעה חדשה לתשלומים כספיים על בסיס מעמד זה.