ע"פ 593/89

תקציר

בית המשפט החליט לקבל את הערעור על זיכויו של המשיב שהואשם בפריצה וגניבה. על פסק הדין המקורי הוגש ערעור שכן הוא התמקד בסבירות הסברו של המשיב להימצאות טביעת אצבעו בזירת הפשע, ולא במהימנות עדותו. התביעה טענה כי הסברו של המשיב אינו אמין, ובית המשפט הסכים והוסיף כי חוסר האמון בגרסתו של המשיב נבע ממספר גורמים, ובהם עדותו של הממונה עליו שסתרה את גרסתו לאירועים, התנהגותו החשודה לאחר מעצרו ופרק הזמן הקצר שבו הוערך כי טביעות האצבע הושארו בזירה. בית המשפט הדגיש כי הסבר סביר להימצאות טביעות האצבע יכול היה להטיל ספק בטענת התביעה, אך גרסתו של המשיב לא נמצאה אמינה. מאחר שפסק דינה של הערכאה הראשונה לא יכול היה לעמוד, החליט בית המשפט כי אין צורך להחזיר את התיק לדיון נוסף ותחת זאת קבע כי המשיב אשם בפריצה למגורים בכוונה לבצע גניבה, וגניבה, על סמך ראיות טביעות האצבע המפלילות שנמצאו אמינות, ועדותו של בעל הדירה שאישר כי החלונות נוקו לאחרונה. התיק הוחזר לערכאה נמוכה יותר לצורך מתן גזר הדין, לבקשת הסניגור.