סע"ש 56234-11-18

תקציר

התובעת, אלמנתו של עובד שנפטר, תבעה את הנתבעת, מעסיקתו של בעלה המנוח, לתשלום קצבת שארים, בטענה כי הנתבעת לא ביטחה את בעלה בביטוח פנסיוני כנדרש בחוק. הנתבעת טענה כי המנוח הועסק תקופה קצרה יותר מזו שנטענה על ידי התובעת, וכי שכרו נמוך מהמוצהרת. בנוסף, ביקשה התובעת להרים את מסך ההתאגדות כדי להטיל על הנתבעת מס' 2, שהייתה בעלת חברה אחרת, אחריות אישית לחובות הנתבעת. בית המשפט פסק לטובת תביעת התובע לקצבת שאירים, בהתבסס על ראיות לכך שהמנוח הועסק אצל הנתבע לפחות שבעה חודשים, וכי היה על הנתבעת לבטח אותו בביטוח פנסיוני. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת התובעת בדבר עיסוקה העיקרי של הנתבעת, וקבע כי לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהנתבעת עסקה בעיקר בענף התחבורה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בנוגע לשכרו של המנוח, וקבע כי הוא נמוך ממה שתבעתה. למרות שנמצאו אי התאמות ברישומי הנתבעת, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי שכרו החודשי של המנוח עמד על 7,000 ₪, כאמור בתלושי השכר. זאת ועוד, הבקשה להרמת מסך ההתאגדות נדחתה, שכן בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעת מס' 2 השתמשה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות עובדים או נושים. התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמהיל כלכלי מוחלט בין הנתבעת לבין החברה שבבעלות הנתבעת מס' 2, ומובילי שמרוך בע"מ לא הייתה צד להליך. כתוצאה מכך, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 90,405 ₪ עבור קצבאות עבר ו-439,228 ₪ עבור תשלומי פנסיה עתידיים. כמו כן חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת התובע, בסך 28,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.