ת"א 23525-01-26

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שסופק בלבד: **ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 23525-01-26)** **מבוא** ההחלטה עוסקת בבקשה של חברת "אחים שגראוי (1989) בע"מ" (להלן: "המבקשת" או "שגראוי") להורות לבורר, המהנדס גבריאל טרכטנברג, להמשיך בהליכי בוררות שעוכבו מספר שנים עקב כניסתה להליכי חדלות פירעון. המשיבים מתנגדים לבקשה בטענות שונות, ביניהן ויתור, שיהוי, התיישנות, שינוי מצב לרעה וביטול תניית הבוררות. **עיקרי ההחלטה והעקרונות המשפטיים הנידונים** 1. **תוקפה של תניית בוררות והשפעת שינויים בהסכם**: * **העקרון הבסיסי**: סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מגדיר "הסכם בוררות" כהסכם בכתב למסור סכסוך לבוררות. הלכה פסוקה קובעת כי פרשנות תניית בוררות נלמדת בראש ובראשונה מלשון ההסכם, אך גם מהתנהגות הצדדים (רע"א 2982/14 משי זהב נ' אור חי). בתי המשפט נוטים לראות חוזים עסקיים כחוזים סגורים שיש לפרשם כפי שנכתבו. * **החידוש/ההיבט הייחודי**: במקרה זה, לא נסתפקה ההחלטה בבחינת תניית הבוררות המקורית בהסכם מיום 14.07.2014, אלא התעמקה ב"תוספת להסכם" שנחתמה באותו מועד. בית המשפט מצא כי התוספת, אשר בהוראותיה נקבע כי "הוראות תוספת זו יגברו על כל הוראה סותרת בהסכם", למעשה "הומרה" את תניית הבוררות המקורית. על פי התוספת, סעיף הבוררות המקורי "בטל" ו"יימחק", ובמקומו נקבע מנגנון ערעור על החלטת המפקח בפני מהנדס בניין מוסכם, שקביעותיו יהיו סופיות. * **המסקנה המשפטית**: בית המשפט הסיק כי תניית הבוררות שבהסכם העיקרי **הומרה** בתנית "בוררות" (או ליתר דיוק, הליך הכרעה בפני מהנדס) הקבועה בתוספת, אשר נגע למעשה להליך ערעור על החלטת המפקח, ולא לבוררות כללית בסכסוכים. 2. **סמכותו של הבורר והיקף המחלוקת שהוסמך לדון בה**: * **העקרון**: סמכות הבורר נובעת מהסכם הבוררות. גם כאשר מינוי הבורר נעשה באמצעות גורם חיצוני (כמו לשכת המהנדסים), הסמכות המהותית לדון בסכסוך נגזרת מהסכמת הצדדים. * **ההיבט המורכב**: המבקשת טוענת כי טרכטנברג מונה כבורר, והוא אף השתמש בתואר זה. המשיבים טוענים שהמהנדס טרכטנברג מונה רק כ"מהנדס מכריע" מכוח התוספת, וסמכותו הייתה מוגבלת לערעור על החלטות המפקח, ולא לדיון בכלל הסכסוכים. * **הניתוח המשפטי**: בית המשפט בחן את "הבקשה המשותפת למינוי מהנדס מכריע" (שבה צוין כי "נתגלעו מחלוקות שונות (כספיות ואחרות)"), את כתב המינוי של טרכטנברג כ"בורר", ואת התנהלות הצדדים והנאמן. הנאמן גרנות טען במכתב מיום 01.08.2018 כי בהתחלה מונה טרכטנברג מכוח סעיף הערעור, אך בדיון בעל פה הוסכם כי ישמש כ"דיין בכל המחלוקות". בית המשפט קיבל עמדה זו, תוך הסתמכות על האמור בבקשת צו ביניים שהוגשה לבורר, שם נטען כי "הצדדים הסמיכו את כב' הבורר להכריע בכל הסכסוכים הקיימים ביניהם", וכי הליך הביניים הוא רק "אחד הנושאים" להכרעה, כאשר בסופו יקבע הבורר את "הסכומים הסופיים". * **המסקנה המשפטית**: למרות שהתוספת שינתה את מנגנון הבוררות המקורי, בית המשפט מצא שהצדדים, דרך התנהגותם והצהרותיהם בזמן אמת (בפרט דברי הנאמן והבקשות שהוגשו לבורר), הרחיבו את סמכותו של טרכטנברג לדון בכל הסכסוכים, לרבות התביעה הכספית העיקרית של המבקשת, מעבר להיקף המקורי של הליך ערעור על החלטת מפקח. 3. **זניחת הליך הבוררות ושיקול דעת בית המשפט**: * **העקרון**: גם כאשר קיימת תניית בוררות תקפה, לבית המשפט יש שיקול דעת אם להורות על המשך ההליך. חוסר מעש ממושך מצד הצדדים עשוי להוביל למסקנה כי הסכם הבוררות פקע מחמת זניחתו (רע"א 2320/24 BZ Initiative SRL נ' ענבר). * **ההיבט המורכב והפסיקה**: המחלוקת המרכזית נוגעת לשאלה האם הליך הבוררות, שהחל בשנת 2016, אכן "נזנח" ולא ניתן להחיותו. המבקשת טוענת כי פעלה לחידוש ההליך, בעוד המשיבים טוענים לשיהוי אובייקטיבי חמור, קשיים ראייתיים, וכי ההליך פקע. * **הניתוח המשפטי - מעבר לפרשנות ההסכם**: בית המשפט הדגיש כי גם אם תניית הבוררות תקפה וסמכותו של טרכטנברג הוכרה, הסמכות למינוי בורר או להורות על המשך בוררות היא **רשות** הנתונה לשיקול דעת בית המשפט. * **התנהלות הצדדים והנאמן**: בית המשפט בחן בהרחבה את ההליכים בבית המשפט לפירוק. הוא ציין כי כבר בשנת 2017, הנאמן גרנות ביקש לנהל התדיינות במתווה בוררות, אך המשיבים התנגדו נחרצות. בית המשפט לפירוק, בהחלטותיו, הביע עמדה מועדפת לבירור התביעה בבית המשפט ולא בבוררות. למרות זאת, הנאמן המשיך לטעון להמשך הליך הבוררות. * **התנהלות הבורר**: בית המשפט ציין כי שתיקתו של טרכטנברג לפניית המבקשת, לאחר הפסקת הדיונים בשנת 2016, מהווה אינדיקציה לכך שהוא אינו מעוניין להמשיך בתפקידו, וכי רק בנסיבות יוצאות דופן יכפה בית המשפט על בורר שאינו מעוניין להמשיך בתפקידו (ת"א 51028-10-23 יצחק יונה נ' פנגו פיי אנד גו בע"מ). * **ההשפעה של חדלות הפירעון**: בית המשפט הדגיש כי הימנעות הנאמן והמבקשת מלפעול לחידוש ההליך בזמן אמת (2018-2020) "אין משמעה אלא זניחת ההליך על דעת כל המעורבים, כולל הבורר". קופת פירוק ריקה או חוסר יכולת לשאת באגרת משפט אינם מצדיקים כפיית חידוש הליך בוררות שנזנח. * **השתק שיפוטי ושינוי מצב**: בית המשפט מנה שורת אירועים שהתרחשו מאז 2016 (סיום הפרויקט, אכלוס הבניין, רישום בית משותף, הוצאות נוספות של המשיבים) המעידים על שינוי מצב קיצוני, ועל קושי ממשי לברר טענות משנת 2016 בשנת 2026. **חידושים משפטיים והיבטים מעניינים** 1. **גמישות בפרשנות הסכמי בוררות לאור התנהגות הצדדים**: ההחלטה מדגימה את מידת הגמישות שבית המשפט נוקט בפרשנות הסכמי בוררות, במיוחד כאשר מדובר בהסכמים מורכבים או בהתפתחות הדרגתית של הסכמות. העובדה שהתוספת להסכם שינתה מהותית את מנגנון יישוב הסכסוכים, ובית המשפט קבע כי זהו שינוי מחייב, על אף שייתכן שהיה ניתן לטעון לפרשנות צרה יותר, מראה על נכונות בית המשפט להסתכל על התמונה הכוללת של התקשרות הצדדים. 2. **סמכות הרשות להורות על בוררות לעומת חובת בית המשפט**: ההחלטה מבחינה היטב בין קיומה של תניית בוררות תקפה לבין שיקול הדעת של בית המשפט אם לכפות את המשך ההליך. ההדגשה כי מדובר ב"רשות" וכי "רק בנסיבות יוצאות דופן יכפה בית המשפט על בורר שאינו מעוניין בתפקיד" מחזקת את מעמדו של בית המשפט כמפקח על הליכי בוררות, גם כאשר הוא נדרש לאכוף אותם. 3. **השפעת הליכי חדלות פירעון על המשך הליכי בוררות**: ההחלטה מבהירה כי כניסה להליכי חדלות פירעון, גם אם מובילה לעיכוב הליכים, אינה מעניקה למבקשת "רישיון" להחיות הליכי בוררות שנזנחו. השיהוי המשמעותי וההתנהלות הדיונית לאורך שנים, כולל העמדות שהובעו בבית המשפט לפירוק, היוו גורם מכריע בדחיית הבקשה. 4. **השפעת התנהלות הבורר על סמכותו**: שתיקתו של הבורר, בהיעדר מענה לפנייות המבקשת, פורשה כאי-רצון להמשיך בתפקיד. זהו היבט חשוב שכן הוא מעניק משקל להתנהלות הבורר עצמו בבחינת האפשרות להמשך ההליך. 5. **חשיבות ההכרעות השיפוטיות בזמן אמת**: בית המשפט הסתמך רבות על החלטות קודמות שניתנו בהליך חדלות הפירעון, גם אם הנאמן ניסה לסטות מהן. הדבר מדגיש את חשיבותן של החלטות שיפוטיות קודמות ואת הציפייה של הצדדים לפעול על פיהן. **מסקנות** בית המשפט דחה את בקשת המבקשת לחידוש הליכי הבוררות. הנימוקים המרכזיים היו: * **שינוי תניית הבוררות**: התוספת להסכם קבעה מנגנון שונה מהבוררות המקורית, אשר השפיע על היקף הסמכויות. * **הרחבת סמכות הבורר**: למרות השינוי, התנהלות הצדדים הרחיבה את סמכותו של טרכטנברג לדון בכל המחלוקות. * **זניחת ההליך**: ההמתנה הארוכה, חוסר הפעילות של המבקשת והנאמן, והתנהלות הצדדים במשך שנים (מאז 2016/2017), הובילו למסקנה כי הליך הבוררות נזנח. * **שיקול דעת בית המשפט**: גם בהנחה שהייתה תניית בוררות תקפה, בית המשפט לא מצא הצדקה, לאור השיהוי והשינוי במצב, לכפות על המשיבים המשך הליך בוררות. * **אי-רצון הבורר**: שתיקתו של הבורר נתפסה כאי-רצון להמשיך בתפקיד. לסיכום, ההחלטה מדגימה את האיזון העדין שבית המשפט שומר בין כיבוד הסכמי בוררות לבין הצורך להבטיח הליך הוגן, יעיל, ובלתי מידתי, תוך התחשבות בהתנהלות הצדדים, בהשלכות הליכי חדלות פירעון, ובשינוי הנסיבות לאורך זמן.