עת"מ 30436-11-11

תקציר

העותר הוא דייג ששכר שטח בנמל יפו מהחברה לפיתוח ובינוי נמלי ישראל, והוא חייב בתשלום ארנונה כללית לעירייה המשיבה. המשיב פתח במספר הליכים כנגד העותר לגביית ארנונה שלא שולמה ממנו. העותר לא ערער על שומות המס במסגרת חוק העררים, ובמקום זאת עתר לבית המשפט לקבלת סעד. העותר טען כי הנכס אינו בבעלותו, כי החוב נקבע, כי המשיב פעל באיחור וכי קיים נוהג מבוסס לפטור את דייגי הנמל מארנונה. בנוסף, טענה העותרת כי בשל התנהלות המשיב, דרישתה להטיל הפרשי הצמדה וריבית על החוב אינה סבירה. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל חוסר סמכותו של העותר לעתור לבית המשפט, שכן הוא לא מיצה את אפיקי ההתנגדות והערעור המנהליים העומדים לרשותו לפי חוק העררים. לגופו של עניין, הכחיש המשיב את קיומה של הפרקטיקה הנטענת, וטען כי העותר חדל להחזיק בנכס בשנת 2005, וכי פעולות האכיפה שלה נגדו היו מהירות וראויות. בית המשפט קבע כי לא שוכנע מטענות העותר. בית המשפט מצא כי העותר היה מודע לחוב ולדרישת התשלום, וכי לא פעל באפיקים העומדים לרשותו של התנגדות מנהלית וערעור. עוד קבע בית המשפט כי פתיחת הליכי האכיפה המנהליים על ידי המשיב לא נעשתה בחוסר תום לב, וכי העותר לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענתו בדבר פרקטיקה מבוססת של פטור דייגים מארנונה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי די בפעולות האכיפה של המשיב כדי להתיישן על התיישנות, וכי טענת השיהוי של העותרת אינה מוצדקת נוכח מאמציו העקביים של המשיב לגבות את החוב. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי העתירה אינה מבוססת ודינה להידחות. כל צד יישא בעלויות שלו.