בר"מ 1512/14

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט את בקשתו של המערער לפטור מאגרת בית משפט, שעניינה טענה בדבר הגבלת החירות האישית בשל צו עיכוב הליכים במתקן חולות. בית המשפט הכיר במסגרת הרגולטורית שנקבעה בתקנות בתי המשפט (אגרות) משנת 2007, תוך הדגשת האיזון בין חיוב אגרות בית משפט לשם שמירה על יעילות שיפוטית לבין מתן גישה לערכאות כזכות יסוד חוקתית. לגבי יחידים שאינם מסוגלים כלכלית לשלם אגרות, התקנות מפרטות מנגנונים לקבלת פטור, בכפוף לתנאים כמו הוכחת אי יכולת כלכלית וקיומה של עילה תקפה בהליך. בהתחשב במשמעותה החוקתית של הזכות לחירות, במיוחד בעניינים שיפוטיים המגבילים את החירות האישית, הדגיש בית המשפט את הצורך בגמישות במתן פטור מאגרות. חרף טענת המשיב בדבר יכולתו הכלכלית של המערער בעבר, מצא בית המשפט ביסוס מספק לחדלות הפירעון הנוכחית של המערער, בתוספת מעמדו כמבקש מקלט שאינו משתכר. המערער תמך את טענתו בתצהיר המעיד על היעדר כספים ונכסים, לצד הקשר אמין של קיפוח בתקופת מעצרו מחוץ למעצר. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער עמד בשני תנאי הפטור, הפך את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים ופטר אותו מהאגרה, תוך הכרה בזכות היסוד לגישה להליכים שיפוטיים ללא הפרעה בשל אילוצים כספיים.