דב"ע מח/8 - 3

תקציר

במקרה מכריע הנוגע לזכויות תעסוקתיות של נשים, התייחס בית הדין לפיטורי עובדת בהריון שלא כדין, תוך שימת דגש על ההגנות הקבועות בחוק עבודת נשים משנת 1954. פסק הדין הדגיש כי פיטורי אישה הרה, בניגוד לחקיקת מגן זו, בטלים מיסודם. העובדת, פקידה בסוכנות ביטוח, פוטרה בשל היעדרויותיה התכופות המיוחסות להריונה, כאשר מעסיקה הצהיר כי המשך העסקתה יחייב אותה בנוכחות קבועה. למרות שהודיעה למעסיקה על האיסורים החוקיים לפטר עובדת בהריון, היא עדיין פוטרה והתקשתה למצוא עבודה חלופית. בית הדין קבע כי העובדת זכאית לפיצוי השווה לשכרה עבור התקופה שהייתה מועסקת עד הלידה, בהתחשב בכך שפיטוריה היו שלא כדין ומבוטלים. בנוסף, מאחר שלא עבדה בחודשים שקדמו ללידה עקב פיטורים אלה, היא לא קיבלה דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי. כדי לתקן זאת, קבע בית הדין כי על המעסיק לפצות אותה בגין דמי הלידה האבודים, המחושבים בשיעור של 75% משכרה עבור 12 שבועות לאחר הלידה. בית הדין הדגיש כי חוק עבודת נשים נועד להגן על עובדות בהריון מפני פיטורים, תפיסת פרודוקטיביות שעלולה להיות מופחתת או הרעה בתנאי העבודה. בית הדין דחה את טענות המעסיק ואישר את זכאותה של העובדת, וכן פסק לה הוצאות משפט. החלטה זו חיזקה את כוונת המחוקק להגן על עובדות בהריון מפני פיטורים בלתי הוגנים ואישרה את זכויותיהן לקבל פיצויים לאחר פיטורים אם פוטרו שלא כדין.