ע"א 2/49

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לפרשנותם של סעיפים 5, 6 ו-7 לפקודת הבוררות, והאם סעיפים אלה חלים רק אם כל הבוררים ממונים על ידי הצדדים, כטענת המערערת. השופט דונקלבלום פותח בפרשנות סעיף 7, הקובע כי אם הסכם בוררות קובע שני בוררים או יותר, אזי בית המשפט רשאי למנות בורר במקרים מסוימים. דונקלבלום טוען כי סעיף זה חל על כל מקרה שבו הרכב הבוררים מורכב משני בוררים או יותר, ואינו מוגבל למקרה שבו כל הבוררים ממונים על ידי הצדדים. הדבר נתמך במשפט האנגלי, עליו מבוססת הפקודה. עוד מציין דונקלבלום כי לבית המשפט שיקול דעת בבואו למנות בורר, גם במקרים בהם צד מבקש מינוי בורר לפי סעיף 7. הסיבה לכך היא שהסכם בוררות יכול בדרך כלל להתבצע בעין, ולבית המשפט יש סמכות לסרב לבקשה למינוי בורר במקרים מסוימים. לאחר מכן, דונקלבלום בוחן את המסמך עליו מתבססת הגנת המערערת, ומוצא כי אין מדובר בביטול מוחלט של החוזה הקודם, אלא בביטול חלקי, שכן הוא פוטר את הצדדים מקיום חלק מתנאי החוזה, אך לא את כולם. מכיוון שבמסמך לא מוזכר ביטול סעיף הבוררות, סעיף זה נשאר בתוקף. דונקלבלום מדגיש גם את ההבדל המהותי בין תניית הבוררות לבין שאר החוזה: בעוד האחרון קובע את החובות ההדדיות של הצדדים, סעיף הבוררות רק קובע כיצד ליישב סכסוכים. לכן, גם אם ביצוע החוזה הופך לבלתי אפשרי, סעיף הבוררות נותר על כנו. עוד טוען דונקלבלום כי סמכותם של הבוררים היא לברר סכסוכים, המורכבים מטענות שני הצדדים, וכי המחלוקת העומדת על הפרק – בכל הנוגע לפרשנות המסמך – היא אכן מחלוקת בקשר לחוזה ומצויה בסמכותם של הבוררים. לבסוף, דונקלבלום מציין כי בית הדין לערעורים יתערב בשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה רק אם שוכנע כי נפלה טעות, מה שאין כן כאן. מטעמים אלה נדחה הערעור, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר למנות בורר מטעם הנתבע מתקבלת. השופטים זילברג ואגרנט מסכימים עם פסק דינו של דונקלבלום.