דב"ע נא/21 - 4

תקציר

פסק הדין דן בהשלכותיו של חוזה עבודה על היחסים בין עובדים למעסיקים, ובפרט על החובה לספק עבודה בפועל. הוא נפתח בפירוט ההיבטים האישיים והקולקטיביים של המקרה, בהם מעורבים עובדי תה"ל שהונחו שלא להתייצב לעבודה בעודם מקבלים את שכרם. בית הדין מכיר בתנאי מכללא בחוזי עבודה שאינו מחייב מעסיקים לספק לעובדים עבודה, ומכיר בהיעדר תנאי ספציפי בחוזים האישיים של העובדים עם תה"ל. הוא מפנה לפסקי דין קודמים, לרבות פסק דין פרנקל, המדגישים את זכותו של המעסיק לסיים את עבודתו של עובד ללא סיבה כל עוד שכרו נמשך. פסק הדין בוחן את החוק גם במדינות אחרות, כגון אנגליה, גרמניה ויפן, ומציין שינוי שחל לאחרונה לעבר הכרה בנסיבות מסוימות שבהן אי אספקת עבודה עלולה לגרום לחובה משפטית. נבחנים המשפט העברי ועקרונותיו, תוך הדגשת השפעת הבטלה על העובד וחובת המעביד לשלם שכר מלא או מופחת בהתאם. בית הדין מדגיש כי תהל אינה יכולה לספק עבודה לעובדים המדוברים וכי אין זה סביר לצפות מהחברה לשלם שכר מבלי שנעשתה כל עבודה. עוד צוין כי אין כל ראיה לחוסר תום לב מצדה של תהל וכי החלטת החברה היא אינטרס של כלל העובדים והחברה כולה. לפיכך, נפסק כי תהל לא הפרה את חוזי העבודה האישיים של העובדים בכך שלא סיפקה להם עבודה בפועל. במישור הקיבוצי, פסק הדין מכיר בביטול ההסכם הקיבוצי הרלוונטי ובהיעדר חובה על תהל לנהל משא ומתן עם ארגון העובדים לפני שליחת מכתבים לעובדים. עם זאת, היא מדגישה כי היחסים הקיבוציים והחובה לנהוג בתום לב נמשכים. בית הדין קובע כי תהל ניהלה משא ומתן בתום לב ולא הפרה את חובתה כלפי ארגון העובדים. בנוסף, נקבע כי החלטת תהל שלא לספק עבודה לא הייתה ניסיון לעקוף את חובתה להימנע מפיטורי עובדים עד אפריל 1991. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, ולא ניתן צו להוצאות, בהיותו סכסוך קיבוצי.