ע"א 817/13

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על פיצויי הפקעת מקרקעין. המערערים טענו כי יש לראות בשתי הפקעות נפרדות של אדמותיהם, המבוצעות על ידי גורמים שונים ובזמנים שונים, כמקשה אחת, וכי הם זכאים לפיצוי "מהמטר הראשון" של הקרקע שהופקעה. ההפקעה הראשונה בוצעה בשנת 2000 על ידי המשיב 1, אשר הפקיע 22.5% מאדמות המערערים לצורך סלילת כביש. זאת, במסגרת חוק התכנון והבנייה, המאפשר פטור מפיצוי של עד 40% מהמגרש. המערערים לא הוכיחו די הצורך כי יתרת המקרקעין נפגעה, ועל כן נדחתה טענה זו. ההפקעה השנייה התרחשה בשנת 2007, עת הפקיע המשיב 3 חלק אחר במקרקעי המערערים, הפעם לצורך סלילת כביש נוסף וחיבור מסילת ברזל. המערערים טענו כי מדובר ב"הפקעה לשיעור" הנובעת מההפקעה הראשונה. עם זאת, השופט מצא כי שתי ההפקעות בוצעו למטרות שונות, והשנייה אינה תגובה לטעות בראשונה. מאחר שההפקעה הראשונה חוסה תחת פטור, והמערערים לא הציגו מקור משפטי המזכה אותם בפיצויים, נדחתה גם תביעתם לפיצויים בגין הפקעה זו. השופט עבר לדון בהפקעה השנייה. בית המשפט המחוזי קבע בעבר כי המערערים זכאים לפיצוי בגין הפקעה זו לפי פקודת הדרכים. המערערים טענו כי עליהם לקבל פיצוי "מהמטר הראשון", אך השופט קבע כי הדרך היחידה שיוכלו לקבלו היא להוכיח שהם זכאים לפיצוי מעבר לפטור. המערערים לא עשו כן. עוד קבע השופט כי טענת המערערים לפיצויים בגין ההפקעה השנייה לא הועלתה במסגרת הפרוצדורלית המתאימה ולא ניתן לדון בה כעת. יתר על כן, השופט לא השתכנע כי הנסיבות מצדיקות פיצוי כזה. מאחר שרק 2.5% מהמקרקעין מההפקעה השנייה לא פוצו, והמערערים עדיין היו בעלי רוב אדמותיהם גם לאחר הפקעה זו, קשה היה לקבל את טענת ה"סבל" המשמעותי. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, ועל המערערים לתבוע פיצוי בגין יתרת הקרקע – שהייתה אמורה להיות מופקעת – מהמשיב 2, עמו כבר יזמו דיונים בעניין זה.