תפ"ח 1041/08

תקציר

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין הריגה מכוונת של חברו, ליאוניד מירושניקוב. האירוע התרחש באתר הבנייה שבו עבד הקורבן כמאבטח, והשניים שתו יחד וודקה. התביעה הייתה נסיבתית בעיקרה, והסתמכה על ראיות פורנזיות. הנאשם נמצא כאדם היחיד שנכח בזירה, ועל גופו ונעליו היו חבלות ועקבות דם, וכן DNA התואם את זה של הקורבן מתחת לציפורניו. עם זאת, הנאשם הכחיש את הטענות וטען כי היה שיכור מאוד ולא זכר דבר מהאירועים שהובילו למותה של הקורבן. הוא הוסיף כי בינו לבין הקורבן הייתה מערכת יחסים קרובה ומעולם לא רבו לפני כן. התביעה טענה כי הנאשם הרג את הקורבן בכוונה תחילה, ואילו ההגנה טענה כי ההריגה נבעה מויכוח שהסלים לאלימות הדדית, ולכן נעדר את יסוד הכוונה המוקדמת הנדרש לרצח. בית המשפט בחן את מכלול הראיות והגיע למסקנה כי הנאשם אכן גרם למותו של הקורבן, אך התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הייתה לו כוונה נפשית נדרשת לרצח. השופט ציין את היעדר מניע ברור, את גרסתו העקבית של הנאשם לאירועים, ואת מצבו לכאורה של שכרות עמוקה, המטילים ספק ביכולתו לגבש את הכוונה הנדרשת. יתר על כן, הראיות הנסיבתיות, על אף היותן מפלילות, לא ביססו באופן חד משמעי כוונה מוקדמת, הכנה מוקדמת או היעדר התגרות. לפיכך, זיכה בית המשפט את הנאשם מאשמת רצח, אך הרשיע אותו בעבירה הפחותה של הריגה, כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין. קביעה זו התקבלה פה אחד על ידי חבר השופטים.