ע"א 42162-11-20

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם שפסק פיצויים למשיבה, שניהלה גן ילדים, לאחר שהמערערים – הורי ילדה שלמדה בגן – השמיצו אותה וחדרו לפרטיותה. פסק הדין המקורי, של השופט א' הדר, הורה למערערים לשלם למשיבה פיצויים בסך 60,000 ₪ ו-40,000 ₪, וכן 25,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, לאחר שפרסמו תוכן מכפיש אודותיה. טענות המערערים, אותן דחתה השופטת הדר, התמקדו בנימוקים לפרסומיהם, בטענה כי הם נכונים ונעשו בתום לב. בפרסום הראשון טענה האם המערערת כי המורה המשיב התעלל פיזית ומינית בילדים שבטיפולה. הפרסום השני, שנשלח באמצעות הוואטסאפ, כינה את המשיבה פדופיל וצירף את תמונתה. המערערים ביססו את טענותיהם על דברי בנם הקטין, אך לא הציגו כל ראיה שתתמוך בטענותיהם, תוך הסתמכות על עדות האם בלבד. הם גם לא זימנו את הפסיכולוג של הבן או עדים פוטנציאליים אחרים כדי לבסס את טענותיהם. השופטת הדר קבעה כי המערערים לא הוכיחו את אמיתות פרסומיהם או כי פעלו בתום לב. ההגנה טענה כי הפרסומים היו ניסיון להגן על בנם, אך השופט סבר כי הם מופרזים ובלתי סבירים, מה גם שהמערערים לא ניסו לאמת את המידע עם המשיב ולא ערכו חקירה מוקדמת סבירה. באשר לערעור, השופט סבר כי אין זה ראוי להסתמך על עדות שמיעה, במיוחד משום שהיא לא נתמכה על ידי מקורות חיצוניים כלשהם. הם הגיעו למסקנה כי הגנות המערערים אינן מספיקות וכי פרסומיהם מהווים לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הפיצוי שנפסק למשיבה נקבע כראוי, בהתחשב בפגיעה הקשה של הפרסומים ביכולתה לעבוד, בעוד שמעשיו של המערער נחשבו מידתיים ביחס לנזק שנגרם. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪.