דנ"א 35/00

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל ביצע פעולות היוון בשנת 1996, והציע לחוכרים לבחור בין אמצעי תשלום שונים בשיעורים משתנים. החוברות של הממשל הציגו מצג שווא של העלויות, מה שהוביל את הצרכנים לשלם יותר ממה שהיו צריכים. הוגשו שתי תביעות בדרישה להחזרים, אותן דחה בית המשפט המחוזי. התובעים ערערו, ובית המשפט העליון פסק לטובתם, וקבע כי המינהל הפר את חוקי הגנת הצרכן ואת תקנות חישוב הריבית. בית המשפט קבע כי כל עסקה הנוגעת לזכויות קניין לפי חוק הגנת הצרכן מחייבת גילוי ברור של חיובים, וטעותו של המינהל אינה מוצדקת. המינהל עתר לדיון נוסף, אשר נדחה, שכן בית המשפט לא מצא נסיבות חריגות ופסק הדין הוגבל לשאלה האם יש לדחות את התביעה על הסף, דבר שלא היה צריך להיות. בית המשפט הדגיש כי תפקידו אינו לדון מחדש בערעור אלא להבטיח צדק. העתירה נדחתה, והמינהל חויב לכסות את הוצאות התובעים. מקרה זה מדגיש את חשיבות השקיפות והגנת הצרכן, במיוחד עבור רשויות ציבוריות, ואת הנסיבות המוגבלות להמשך הדיונים.