ע"ז 6899-04-16

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי המנוח, שכתב את צוואתו והותיר את כל רכושו לאשתו (התובעת), לא היה כשיר לערוך צוואה בעת כתיבת שורות אלה. עקרון העל במקרה דנן היה רצונו של המנוח. בית המשפט סמך על כך שתוכן הצוואה משקף את רצונו האמיתי של המנוח. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה, לפיה סביר להניח שהמנוח היה כשיר לכתוב את צוואתו, למרות תנודות במצבו הקוגניטיבי עקב הזיות. המומחה העיד כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח יכול היה להשתנות גם בתוך שעות, אך הסיכוי שיהיה כשיר לכתוב צוואה ביום כתיבתה היה גבוה יותר מהיותו בלתי כשיר. עורך הדין שהכין את הצוואה העיד גם הוא כי המנוחה נראתה באותה עת כשירה מבחינה קוגניטיבית, ובית המשפט מצא את עדותה אמינה. בית המשפט הכיר בהתנהלותה הבלתי חוקית של התובעת במהלך ההליך המשפטי, לרבות הסתרת קיומה של הנתבעת – בתו של המנוח – מבית המשפט. עם זאת, התנהלות זו לא שללה את רצונו של המנוח. הנתבע טען כי הצוואה אינה חוקית או בלתי מוסרית, אך בית המשפט קבע כי "צדקתה" או "הגינותה" של צוואה אינם שיקול בקביעת תוקפה, הנקבע על פי השאלה האם היא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח. בית המשפט קבע כי בחירתו של המנוח להוריש את כל רכושו לתובע, אשתו מזה 48 שנים, הייתה שלו וכי הוא היה מסוגל מבחינה קוגניטיבית לעשות זאת. זאת ועוד, גם טענת הנתבע כי הצוואה אינה מוסרית לא צלחה. בית המשפט ציין כי חוק הירושה אינו מסמיך אותו לבחון את צדקתה של צוואה או לפסול אותה על בסיס "חוסר צדק" או "חוסר הגינות". הקשר הקרוב והאוהב בין המנוח לתובע תמך אף הוא בתוקפה של הצוואה. לפיכך נדחו טענות הנתבע, ובית המשפט הורה על ביצוע צוואת המנוח. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות.