בג"צ 5304/92

תקציר

בפסק דין זה התייחס בג"ץ לעתירה נגד תקנה 114 לתקנות ההוצאה לפועל, תשל"ט-1979, שאפשרה למנהל ההוצאה לפועל להוציא צווי מעצר נגד חייבים ללא שימוע מוקדם. העותר, עמותה התומכת בפושטי רגל ובחייבים, טענה כי התקנה אינה סבירה ואינה תקפה, והביאה להוצאת צווי מעצר שגרתית מבלי להעריך את יכולתו של החייב לשלם. בית המשפט הדגיש כי בטרם הוצאת צו מעצר, על מנהל ההוצאה לפועל לוודא שתי עובדות: יכולתו של החייב לשלם והיעדר אמצעים אחרים לאכוף את פסק הדין. בית המשפט הדגיש כי צווי מעצר אוטומטיים, שניתנו בזול וללא שימוע, פוגעים בחירות האישית ובכבודה, ומביאים לא פעם למאסר של חייבים שאינם מסוגלים כלכלית. פסק הדין הדגיש את הצורך בשמירה על זכויות האדם, כפי שנקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקבע כי אין לפגוע בחירות האישית בגין אי תשלום חוב ללא חקירה שיפוטית יסודית. המשפט העברי, התקדימים ההיסטוריים והסטנדרטים הבינלאומיים הוזכרו כדי להמחיש את הצורך בשיטות מותאמות אישית שיבטיחו גביית חובות ללא מאסר מיותר, בהתאם לערכים דמוקרטיים ויהודיים. בית המשפט קבע כי תקנה 114 אינה עולה בקנה אחד עם חוק ההוצאה לפועל ודינה להתבטל. החוק קבע כי יש לזמן חייבים ולשמוע אותם לפני מתן צו כלשהו, תוך הקפדה על הסדר מחמיר המבטיח הגנה על זכויותיהם. בסופו של דבר נענתה העתירה, תוך ביטול התקנה וחיזוק ההגנה על חירויות החייבים מפני מאסר בלתי צודק.