ת"א 14278-08-21

תקציר

התובעת, חברה הבקיאה בנדל"ן, תבעה את הנתבעת, חברת נדל"ן נוספת, לרשום חלקת קרקע על שמה. הקרקע המדוברת נמכרה על ידי הנתבעת לתובע בשנת 1995, כאשר בהסכם נקבע כי המוכר מוותר על כל טענה בנוגע לשימוש בקרקע. לאחר שהתובעת תפסה חזקה במקרקעין ושילמה 99% מהתמורה, התעוררה מחלוקת בדבר תשלום הפרשי הצמדה וריבית עקב איחור בתשלום המחצית השנייה של התמורה. הנתבע סירב לרשום את המקרקעין על שם התובע עד שישולמו הפרשי ההצמדה והריבית. התובעת אמנם הודתה באיחור, אך הייתה מוכנה לשלם את מלוא הסכום. הנתבע טען כי התביעה התיישנה בשל תקופת ההתיישנות, וכן טען כי התובע הפר את ההסכם ו"נטש" אותו. בנוסף, טענה הנתבעת כי מאחר שחלק מהקרקע לא הופקעה כפי שתוכנן במקור, וייעוד הקרקע השתנה, אין לתובעת זכות לרשום את הקרקע על שמה. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי טענת ההתיישנות נדחתה משום שחלה דוקטרינת האמון הקונסטרוקטיבי, והפרת האמונים התרחשה בשנת 2000, כך שהתביעה הנוכחית הוגשה במועד. השופטת דחתה את טענות הנתבע גם במישור החוזי, שכן התובעת הייתה מוכנה לתקן את ההפרה, וברמה של דיני ההפקעות, שכן הנתבעת העניקה לתובעת רשות להשתמש במקרקעין כראות עיניה וויתרה על כל טענה בדבר השימוש בקרקע. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא ביטלה את ההסכם והציעה להשיב את התמורה, תוך כוונה ליהנות מכך שהמקרקעין יישארו רשומים על שמה. השופט הורה לנתבע להעביר את הזכויות במקרקעין לתובע, בכפוף לתשלום הפרשי הצמדה וריבית. הנתבע חויב גם לשלם לתובע את הוצאותיו, בסך 120,000 ₪, בגין התנהלותו בחוסר תום לב.