ע"פ 579/76

תקציר

חמישה נאשמים הואשמו בביצוע מעשה מגונה בכוח בצעירה מתלוננת, אך במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הופרד משפטו של נאשם 5. ארבעת הנאשמים הנותרים הורשעו, אך הם ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון, שקיבל את ערעורם וזיכה אותם. המקרה נולד בעקבות אירוע שהתרחש באוקטובר 1972, אך העיכוב הממושך בהעמדתו לדין – עדותה של המתלוננת נגבתה רק בינואר 1976 – הטיל ספק באמינותה. בית המשפט העליון מצא סתירות בהודעותיה במשטרה ובעדותה, המצביעות על חוסר אמינות. יתר על כן, התנהגותה של המתלוננת – המשיכה לנסוע עם הנאשמים למרות הזדמנויות להימלט או לבקש עזרה – הצביעה על הסכמה. בית המשפט הדגיש כי אישה המתנגדת באמת למגע מיני תנצל את ההזדמנות הראשונה להימלט או להזעיק עזרה. השופטים דנו גם במהימנות אמירות העדים שנאמרו מחוץ לאולם בית המשפט, והדגישו כי רק לעתים רחוקות הן מהוות ראיה מבלי לחזור עליהן בבית המשפט. במקרה זה, עדותם של המתלונן וחלק מהנאשמים סתרה גרסאות קודמות והקשתה להאמין לגרסאותיהם. נוכח עדותה הבלתי מהימנה של המתלוננת, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא לזכות את המערערים, שכן לא היו די ראיות לביסוס ההרשעה. פסק דין זה מדגיש את החשיבות של בחינה מדוקדקת של מהימנות העדים ואת המגבלות של שימוש בהצהרות מחוץ לכותלי בית המשפט כראיות.