דמ"ר 37947-04-11

תקציר

השופטת דחתה את תביעת התובע לתוספת שכר בגין ותק צבאי, וציינה את תקופת ההתיישנות כגורם מכריע. השופטת הכירה בזכותה של התובעת לתשלומים, אך הסבירה כי המקרה שלה אינו חריג דיו כדי להצדיק עקיפת תקופת ההתיישנות. עיקרון משפטי זה, הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע מגבלת זמן של שבע שנים לתביעות אזרחיות שאינן כרוכות במקרקעין, במטרה לאזן בין זכויותיהם של תובעים ונתבעים פוטנציאליים לבין שירות האינטרס הציבורי. השופטת הדגישה כי מצבו של התובע אינו ייחודי, שכן בעלי דין רבים נתקלים במצבים דומים בהם זכויותיהם הבלתי מעורערות מוגבלות על ידי תקופת ההתיישנות. כך, למשל, התייחסה השופטת לכללים הנוגעים לדמי הבראה ודמי חופשה, שפעמים רבות מביאים לכך שבעלי דין מקבלים תשלומים חלקיים בלבד. באשר לטענת התובעת כי דיווחה על ותק צבאי, קבעה השופטת כי האחריות מוטלת עליה בסופו של דבר, שכן היא קיבלה תלושי שכר חודשיים שהיו אמורים להתריע בפניה על אי התשלום. יתרה מכך, השופטת ציינה כי התובעת כבר קיבלה החזרים במשך למעלה משבע שנים, דבר המעיד על מודעות מסוימת לנושא. השופט התייחס גם להחלטת הוועדה לבחינת הפרשי שכר ופנסיה במשרד האוצר, שסירבה לאשר את החזרת תשלומי הוותק לצה"ל לתקופה המבוקשת. השופטת סברה כי החלטה זו סבירה, ומשקפת גישה מאוזנת המתיישבת עם תקופת ההתיישנות. השופט התייחס גם לעקרון תום הלב, שהוזכר בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עפרה אילן, והגיע למסקנה כי הנסיבות אינן מצדיקות למנוע מהמדינה להעלות את טענת ההתיישנות. לבסוף, קבעה השופטת כי החריגים לתקופת ההתיישנות לה טוענת התובעת אינם חלים, והאחריות לאי התשלום מוטלת עליה. כתוצאה מכך, פסק השופט כנגד תביעת התובע להחזר שכר בגין ותק נוסף משנת 1995 עד שנת 2002, וציין כי תקופת ההתיישנות הסתיימה, והתובע כבר קיבל תשלומים רטרואקטיביים בתוספת ריבית.