בג"צ 188/96

תקציר

בתיק משפטי מורכב בו הייתה מעורבת עיריית חיפה, עמד העותר, לשעבר גזבר ויועץ כלכלי, בפני טענות חמורות שהובילו לחקירה פרטית שמומנה ממשאבי העירייה. את החקירה פתחו ראש העיר, אריה גורל, וחבר מועצת העיר, עמי מורג, בחשד כי העותר ניצל לרעה את מעמדו להפקת רווח פרטי. עם גילוים, גוראל ומורג הואשמו במרמה ובהפרת אמונים, אך בית משפט השלום זיכה אותם והתמקד במקום זאת בהכפשת העותר. למרות ניסיונותיו של העותר לטהר את שמו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לו זכות ערעור שכן הוא רק עד ולא צד פורמלי. לאחר מכן פנה העותר לבית המשפט העליון בבקשה להסיר את האמירות המכפישות שהושמעו נגדו בפסק הדין, בטענה שהן אינן חיוניות לתוצאת התיק. בית המשפט העליון, תוך הכרה בחריפותן ובאי נחיצותן של ההערות בפסק הדין המקורי, הדגיש את חשיבות העצמאות השיפוטית ואת סופיות ההליכים, ודחה את ערעורו של העותר בנימוקים אלה. פסק הדין הדגיש את המתח בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין כיבוד חופש הביטוי השיפוטי, ובסופו של דבר צידד בו כדי למנוע שיטפון פוטנציאלי של ערעורים דומים וכדי לשמור על עצמאות שיפוטית. השופטת שטרסברג-כהן חלקה על כך, והציעה כי במקרים נדירים ושערורייתיים, ניתן יהיה להצדיק סעד באמצעות ערעור לתיקון נזק מיותר, אך דעה זו לא גברה.