ת"א 5398-07-16

תקציר

פסק הדין מקבל רבות מטענות התובע ומצדד באופן חלקי בטיעוניהם. ראשית, בנושא דמי השימוש מסכימה השופטת כי יש לגבות שימוש בלתי מורשה בקרקע, שלא ניתן לחתום על עסקה לגביו, בשיעור מקסימלי של 6%. הדברים נכונים לגבי השימוש שעשו הנתבעים בקרקע למוסך, החורג משטח חלקת המגורים ולא ניתן לאשרו. אמנם קיימות ראיות לכך שהתובעת הסכימה מלכתחילה לשימוש במוסך, אך הרשאה זו בוטלה במפורש בשנת 2009, ולא ניתן להחיל את שיעור דמי השימוש המופחתים מעבר לנקודה זו. השופט קובע כי שיעור דמי השימוש הראוי הוא 6% משווי הקרקע, אותו יש לחשב על פי שומת שמאי שמונה על ידי בית המשפט. הערכה זו קובעת את גודל השטח הרלוונטי על 782.1 מ"ר, שהוא פחות מטענת התובעת של 1,095.7 מ"ר. השופט מקבל גם את ממצאי השמאי לפיהם אין לייחס למבנים שימוש למגורים, בניגוד לטענות התובע. אין חולק כי השימוש בקרקע לחניון הופסק, והשופט נותן צו מניעה האוסר על חידושו. השופט גם מורה לנאשמים להחזיר את הקרקע למצבה לפני השימוש ולפנות את כל ציוד המוסך. עם זאת, הבקשה להרוס ולפנות את המבנים נדחית, שכן אין ראיות לכך שנבנו ללא היתר. לבסוף, הנתבעים נדרשים לשלם לתובע את דמי השימוש המתאימים, המחושבים על פי ממצאי השמאי, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. התובע זכאי גם להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שייקבעו בפסק דין משלים. פסק דין זה מחייב, ולצדדים זכות ערעור כדין.