ת"א 1500-12-13

תקציר

המחלוקת היא על בעלות על חלקת אדמה. התובעת, רשות הפיתוח, טוענת כי היא זכאית להירשם כבעלים המלא של הקרקע על בסיס הסכם פשרה שהושג בשנת 1984. הנתבעים, יורשיו של אחמד יוסף חרבג'י, טוענים כי ההסכם אינו מחייב את אחמד, שלא חתם עליו אישית ולא הסמיך את עורך דינו, עו"ד לידאווי, לחתום עליו בשמו. עוד הם טוענים כי גם אם בית המשפט יקבע אחרת, ההסכם צריך להתייחס רק לחלק הקרקע שלא נמכר לתאופיק, בנו של אחמד. הנתבעים מציגים גם טענה נגדית לפיה קיימת עסקה קודמת של מכירת הקרקע לתאופיק בשנת 1981, אשר צריכה לקבל קדימות על פני הסכם הפשרה. בית המשפט פוסק לטובת התובע. היא קובעת כי עו"ד לידאוי היה מוסמך לחתום בשם אחמד על הסכם הפשרה וכי כוונת הצדדים, כאמור במפורש בהסכם, הייתה לסיים את הבעלות המשותפת בחלקות קרקע שונות באמצעות חילופי נכסים. עוד קובע בית המשפט כי הסכם הפשרה תקף ומחייב את שני הצדדים, וכי טענת הנתבעים בדבר עסקה קודמת אינה תקפה, שכן תאופיק, הרוכש באותה עסקה, פעל בחוסר תום לב בכך שלא רשם הערת אזהרה במשך עשרות שנים, ובכך יצר תאונה משפטית. כמו כן, פסק הדין בעניין הסכם הפשרה אף הוא תקף ומחייב, והטענה כי פקע עקב תקופת ההתיישנות נדחית. טענת הנתבעים כי הסכם הפשרה בטל מחוסר חתימתו של אחמד וסמכות בית המשפט נעשית בחוסר תום לב ונדחית. משכך, קובע בית המשפט כי רשות הפיתוח זכאית להירשם כבעלים היחיד של המקרקעין שבמחלוקת ומורה על מחיקת שמות הנתבעים מרישומי הרישום. כמו כן, היא מוציאה צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, האוסר עליהם להיכנס, להחזיק או לבצע כל פעילות בקרקע. בנוסף, הנתבעים נדרשים לשלם לתובע הוצאות משפט מופחתות בשל איחור התובעת ברישום זכויותיהם על פי הסכם הפשרה.