רע"א 26917-09-10

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות את בקשתו של בעל דין להגיש ראיות נוספות בדמות נספחים שלא נחשפו בשלבים המקדמיים של ההליך. בית המשפט העליון נעתר לבקשה והתיר את הנספחים כראיה, ובכך ביטל את החלטת בית המשפט קמא. בהגיעו למסקנה זו, ציין בית המשפט כי אין כל אינדיקציה לכוונת זדון או חוסר תום לב מצד המבקש לאי גילוי הנספחים. בית המשפט מתח ביקורת על גישתו של בית משפט קמא, אשר לא שקל די הצורך את היעדר הזדון או את משמעותם הפוטנציאלית של המסמכים שלא נחשפו. בהדגישו כי הזכות להבאת ראיות היא זכות מהותית, קבע בית המשפט כי שלילת זכות זו מבעל דין חורגת מעבר לעניינים פרוצדורליים ויכולה להשליך על זכויות מהותיות. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי אי הגילוי היה מחדל של כנות וכי חשיבותם של הנספחים להארת התנהלות הצדדים עלתה על הנזק שנגרם למשיב עקב גילוים המאוחר. מה גם שהמקרה היה בשלב מקדמי, קבע בית המשפט כי ניתן למתן את נזקו של המשיב, וכי פגיעתו הקשה של המבקש במקרה של אי גילוי היא משמעותית יותר. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור, התיר את הנספחים כראיה והתיר למשיב להגיש תצהירים נגדיים. עוד הודגש בהחלטה, כי לגופם ומשקלם של הנספחים נתון להכרעת הערכאה הנמוכה יותר. פסק הדין ניתן ללא הוצאות, והערבות של המבקש הייתה אמורה להיות מוחזרת.