ע"א 65/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי תביעות שהגישו המערערים נגד המשיב בגין אותו מעשה של הסגת גבול. התביעה הראשונה, שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, ביקשה לפנות את המשיב מנכס מושכר. התביעה השנייה, שהוגשה לבית משפט השלום באשדוד, ביקשה דמי שימוש ראויים עבור השימוש בנכס והועברה לבית המשפט באשדוד בהחלטת נשיא בית המשפט העליון, השופט שמגר. המשיב הגיש בקשה לדחיית התביעה השניה בנימוק שהמערערים לא קיבלו רשות לפצל סעד, שבית משפט השלום נעתר לה. הערעור בפני בית המשפט העליון נסב סביב שתי שאלות עיקריות: האם על תובע לבקש רשות לפצל סעדים והאם יש לראות בתביעה שהוגשה בין אותם צדדים לסעדים שונים עילה נפרדת או הרחבה של התביעה הקודמת. בית המשפט קבע כי תובע חייב לתבוע את כל הסעדים הנובעים מעילת תביעה אחת בתובענה אחת, וכל פיצול תביעות ללא רשות מבית המשפט יטריד את הנתבע שלא לצורך. בית המשפט הסביר כי תובע יכול לפצל סעדים רק באישור מיוחד מבית המשפט, למעט במקרה של פסק דין הצהרתי. במקרה הנוכחי מצא בית המשפט כי תביעת הפינוי והתביעה לדמי שימוש ראויים הן שני סעדים הנובעים מאותה עילת תביעה – הסגת הגבול הנטענת של המשיב. בית המשפט הדגיש כי מהותן וענייניהן בפועל של שתי התביעות זהים, על אף שהועלו עילות שונות. לפיכך, היה על המערערים לבקש רשות לפצל סעדים בתובענה הראשונה. בנוסף, דן בית המשפט באפשרות להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי ולאחר מכן תביעה לסעד מהותי. צוין כי גישה זו נתונה לשיקול דעת ומיושמת בדרך כלל כאשר טרם התגבשו כל הנזקים בעת הגשת התביעה הראשונה. עוד הבהיר בית המשפט כי דחייה חלקית של תביעה נחשבת לפסק דין חלקי, שניתן לערער עליו בזכות. התייחסויות היועצים לפסקי דין קודמים נבחנו, ובית המשפט הגיע למסקנה כי הם לא שינו את הפסיקה המקובלת בעניין פיצול סעדים. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור, הורה למערערים לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, ואישר כי דחייה חלקית של תביעה מהווה פסק דין חלקי שניתן לערער עליו.